להקת יס

ביוגרפיה עברית מלאה

עודכן לאחרונה: 12 יוני 2023

שנות ה-60 - התחלת הדרך

איך נולדה להקת יס; המאבק להשיג דריסת-רגל; שני האלבומים הראשונים



שנות ה-70 - ההצלחה וההישגים

תור הזהב הפרוגרסיבי של יס - האלבומים הגדולים, הופעות הענק



שנות ה-80 - משבר ומיסחור

יס מתפרקת, מתפצלת, משנה תדמית והופכת להרכב פופ



שנות ה-90 והאלפיים - נוסטלגיה ושיחזורים

יס מתאחדת, משחזרת את העבר וממשיכה להקליט ולהופיע



יס בלי ג'ון אנדרסון - דעיכה והתפוררות

יס מאבדת בהדרגה את מיטב חבריה, נכנסת להיכל התהילה ומסיימת את תפקידה

Yes היא הלהקה הפופולרית, הידועה והאהובה ביותר ברוק המתקדם. סיפורה משקף, במידה מסוימת, את סיפורו של הפרוג-רוק הבריטי בפרט והעולמי בכלל. יס לא רק הובילה מהפיכות והנהיגה חידושים בעולם המוסיקלי שמסביבה, אלא גם נפלה בכל המלכודות והפיתויים שתעשיית המוסיקה ההמונית מזמנת לעובדיה. זו להקה שטעמה את הדובדבן שבקצפת, אך גם נפלה על האף בתוך שלוליות רבות של בוץ טובעני: פירוק ופיצול, זעם וזלזול מצד המעריצים, סכסוכים אישיים, מאבקים כספיים ומשפטיים, איבוד כיוון וסיאוב מערכות.

ג'ון רוי אנדרסון (Jon Roy Anderson) נולד באוקטובר 1944 באקרינגטון, באזור לנקשייר שבאנגליה. ג'ון חי בחווה מאז גיל שמונה, ולאחר שאביו חלה, נאלץ לעזוב את בית הספר ולעבוד בפרך מגיל 15. למרות החיים הקשים, הוא אהב מוסיקה ונהג להאזין לביטלס, 'דה הו' (The Who), בינג קרוסבי, אוטיס רדינג, וילסון פיקט, ג'ו טקס וג'ון (לא ג'ימי!) הנדריקס. בגיל 18 השתלב בלהקה מקומית ולאחר תקופה מסוימת החליט לעזוב אותה לטובת לונדון, העיר הגדולה. באותה תקופה היתה עיר הבירה הבריטית מרכז מוסיקלי תוסס ורענן ביותר, שמוסיקאים מכל רחבי העולם העפילו אליו כמו מוסלמים אל מכה וצלבנים אל ירושלים.


ג'ק ברי (Jack Berry) היה המנהל האגדי של המועדון 'לה שז' (La Chasse) ולאחר מכן גם מנהל מועדון 'מארקי' (Marquee) במשך 25 שנה. ברי החליט להפגיש בין אנדרסון ובין כריס סקווייר, בסיסט גמלוני וגבוה, שהיה ידוע מתקופתו בלהקת 'דה סין' (The Syn). השניים גילו שיש בהם מן המשותף: שניהם העריצו את סיימון וגרפונקל והעריכו הרמוניות קוליות מורכבות. לכן החלו לעבוד ביחד עוד באותו הלילה.


כריס סקווייר (Chris Squire) נולד בשנת 1948 בקווינסברי, פרבר של צפון-מערב לונדון, ליד וומבלי. בילדותו שר בשתי מקהלות כנסייתיות, וזכה לקבל השכלה פורמלית ופרקטית בהרמוניות קוליות קלאסיות. בגיל 15 נסחף אל גלי ההערצה כלפי הביטלס, ושינה את טעמו המוסיקלי בזכותם: מחובב של מוסיקה דתית הפך לאוהד מוסיקה חילונית ורוקנרול. בגיל 16 הציע לו אחד מחבריו לנגן בגיטרה באס 'בגלל שאתה גבוה ויש לך ידיים גדולות'. הוא הסכים, ובגיל 17 עזב את בית הספר והצטרף ללהקה מקומית.


כדי לממן את עצמו, עבד סקווייר בחנות כלי הנגינה "בוזי אנד הוקס" (Boosy & Hawkes), מעין 'כלי זמר' של אנגליה באותה תקופה. הוא הרויח 8 לירות שטרלינג לשבוע. העבודה בחנות איפשרה לו לשים את ידיו על גיטרת ה'ריקנבקר' (Rickenbacker) האגדית, הרבה לפני כולם. זו גיטרת הבס שליוותה אותו עד יומו האחרון. בשנת 1965 הצטרף סקווייר ללהקת 'דה סין' (The Syn) עם הנגנים אנדרו ג'קמן (שהפך לידידו הטוב במשך שנים וסייע לו בעיבודים שונים), סטיב נארדלי ופיטר בנקס. אחרי תקופה קצרה הלהקה התפרקה. סקווייר המשיך עם להקה בעלת שם מוזר, "מייבל'ס גריר טוי שופ".


יום אחד קרה האירוע ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה: מישהו נתן לו סם מסוג אל-אס-די (LSD) באיכות גרועה, וסקווייר ידידנו הצעיר התעלף, אושפז ונכנס לערפול חושים ארוך. מספר חודשים נדרשו לו להתאושש מהחווייה. הוא התבודד מן העולם, גר בדירה של חברתו והתאמן מן הבוקר עד הלילה על ה'ריקנבקר', בנגינת הבאס שלו. אחרי שמונה חודשים של אימון אינטנסיבי, השתפר משמעותית ולמד טריקים חדשים. אפשר לומר ש'הסמים פתחו לו את הראש' במידה מסוימת. עם זאת, מצבו הכלכלי היה גרוע, והוא למעשה חי כטפיל על חשבון ידידותיו השונות. הפגישה עם אנדרסון במועדון 'לה שז' (La Chasse) בשנת 1968 שינתה הכל.


אנדרסון וסקווייר היו ונשארו הגרעין הקשה של להקת יס: דור המייסדים. הם קיבלו את רוב ההחלטות הנוגעות לגיוס נגנים חדשים ולפיטוריהם של אחרים. אנדרסון היה בעל החזון, הכריזמה והדחף להצליח בכל מחיר. הזמר הנמוך ידע מהו טעמו של עוני אמיתי, ונלחם בכל כוחו כדי להתבסס ולפרוץ. הוא לא היה מבין גדול בעיבודים ובנגינה, אבל היתה לו 'תמונה כללית' של התוכן המוסיקלי המופשט שאליו כיוון כל הזמן. בזכות הנחישות והעקשנות של אנדרסון, הצליחה הלהקה לשרוד בתקופה בה עשתה את צעדיה הראשונים.


סקווייר הביא את הגיטריסט פיטר באנקס (Peter Banks) מלהקתו 'דה סין' (The Syn), להרכב. באנקס, יליד 1947, היה גיטריסט עם נטייה לכיוון הג'אז. הוא לא ידע שהקריירה שלו בלהקת יס תהיה כל כך קצרה, ושרוב מורשתו תתועד אך ורק באלבום הבכורה של ההרכב הצעיר.


לאחר גיוסו המוצלח של באנקס, אנדרסון וסקוויר פירסמו מודעה ('דרוש מתופף') במגזין המוסיקה הנחשב 'מלודי מייקר'. בחור צעיר בשם ביל ברופורד (Bill Bruford) הרים להם טלפון. ברופורד, יליד 1949 (מהעיירה סבן-אוקס, SevenOaks, באיזור קנט), החל לתופף בגיל 13 בעליית הגג של ביתו, אך לא זכה להשכלה מוסיקלית מסודרת. הוא הושפע מאוד מגדולי הג'אז של התקופה, בהם צפה בטלוויזיה בשחור-לבן: פילי ג'ו ג'ונס, מקס רואץ', קנונבול אדרלי וארט בלייקי.


אחרי שסיים ביל הצעיר את לימודיו בבית הספר, ובלחץ הוריו, נרשם ללימודי כלכלה באוניברסיטת לידס (Leeds). לפני שהחלו הלימודים, נסע לרומא כדי להצטרף ללהקה גרועה, אותה עזב במהירות. כשחזר ללונדון, מצא את המודעה בעיתון ועדיין לא הסתגל לרעיון שמעתה יצטרך לנגן רוקנרול, ולא ג'אז. מיד עם הצטרפותו, עזר ברופורד לבאנקס להכיר טוב יותר את עולם הג'אז.


הרביעייה צירפה אליה את הקלידן טוני קיי (Tony Kaye), יליד ינואר 1946, מן העיר לסטר (Leicester). קיי החל לנגן על הפסנתר מגיל ארבע, ולמד באופן רצוף עד גיל 18. הרקע שלו היה קלאסי לגמרי עד גיל 15 בערך, בו החל להכיר מוסיקאי ג'אז כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הוא הצטרף ללהקה של חברים, והם ניגנו 4 פעמים בשבוע. לאחר שסיים את לימודיו, המשיך טוני בלימודי פרסום ועיצוב בקולג' לאמנות של לסטר, אך הועף משם בבושת-פנים. הוא נסע לשוודיה וצרפת אך לא מצא את מקומו. כשחזר ללונדון, השתלב בהרכבים כמו ביטרסוויט (BitterSweet) או וינסטונ'ס פאמבס (Winston’s Fumbs). כריס סקווייר נפגש איתו במועדון 'לה שז' (La Chasse), התרשם מקורות חייו וצירף אותו ללהקה. ברבות הימים כינה טוני קיי את ג'ון אנדרסון בכינוי 'נפוליאון', בגלל השילוב בין רודנותו ונמיכות-קומתו של הסולן.



הלהקה ב-1968 ההופעה הראשונה של להקת יס התקיימה ב-4 באוגוסט 1968, באזור אסקס. יס עשתה חזרות במרתף לונדוני, הפעילה קשרים עם מנהלי מועדונים ואנשי התעשייה, והצליחה להשיג לעצמה את הופעתה השנייה ('גיג', [Gig] בסלנג המקובל) במועדון המפורסם 'מארקי' (Marquee). זהו אותו מועדון בו הופיעו במשך השבוע שמות גדולים כמו דיויד בואי, לד זפלין, דה הו ( The Who), טראפיק, הנדריקס, ג'ף בק, ג'ו קוקר, ג'טרו טאל ועוד. מעטים יודעים שבאותה תקופה, הלהקה עשתה בעיקר גרסאות כיסוי לאמנים החביבים עליהם: הביטלס, פיפת' דיימנשן (Fifth Dimension), טראפיק, באפלו ספרינגפילד ואפילו קטעים מהמחזמר 'סיפור הפרברים' של ברנשטיין.


העקרונות (או החזון, אם תרצו) של להקת יס בתחילת ימיה היו מעניינים:
1) להלחין ולבצע הרמוניות קוליות מורכבות, כמו סיימון וגרפונקל או קרוסבי סטילס אנד נאש.
2) לא להישמע כמו אף אחד אחר.
3) להימנע ככל האפשר מהשפעות של בלוז.
כך החליטו אנדרסון וסקווייר ביניהם, כשנפגשו ודיברו על מוסיקה.


דברים החלו לזוז כשרוי פלין (Roy Flynn), מנהל המועדון 'בלסז' (Blaises) ראה אותם בהופעה חיה בספטמבר 1968 והציע להיות המנהל האישי שלהם. הוא החל להשקיע בהם מעט כסף, חיזר אחרי התקשורת וחברות התקליטים. אבל קודם כל היה עליו לטפל במשבר הראשון של הלהקה: החלטתו הפתאומית של ביל ברופורד לעזוב הכל וללכת לאוניברסיטה.


מצבה הכלכלי של יס בתחילת דרכה היה מזעזע. המוסיקאים חיו על גרושים, טובות והלוואות. ברופורד, שניהל יומן אישי של הוצאות והכנסות, הגיע למסקנה שעתידו הכלכלי לא ישתפר, וחשב שהשכלה גבוהה היא הפתרון. אנדרסון ושאר החברים היו בהלם מוחלט. הם מצאו במהירות מחליף גרוע (טוני אוריילי מלהקת Koobas) ונראו מיואשים. המתופף הצעיר פיל קולינס שמע על נטישת ברופורד, נפגש עם אנדרסון מאחורי הקלעים של ה'מארקי' והציע את שירותיו. אנדרסון מסר לו את מספר הטלפון שלו, אבל קולינס פשוט לא התקשר. אנדרסון, סקווייר ופלין הפעילו מכבש לחצים על ביל הסטודנט, שבסופו ויתר ברופורד על קריירה שגרתית, הפסיק את לימודיו באוניברסיטת לידס, וחזר לכיסא המתופף.


המנהל פלין אירגן ללהקה דירה משותפת באיזור 'מונסטר רואד' (Munster Road), קנה מערכת תופים חדשה, אורגן האמונד, רכב מסחרי עם שני אנשי-במה ומשכורת שבועית של 25 פאונד לכל חבר. בחמש השנים הראשונות לקיומה של הלהקה, המוסיקה היתה כל מה שעניין אותם. הם הופיעו בכל חור אפשרי, נסעו מרחקים גדולים והשקיעו כל גרוש שנותר ברשותם על שיפור הציוד וכלי הנגינה.


פלין הזמין את אמט ארטגאן (Ahmet Ertegun), נשיא חברת התקליטים הבינלאומית הגדולה 'אטלנטיק', לראות את הלהקה בהופעה. ארטגאן הגיב בחיוב. הלהקה הוחתמה על חוזה ארוך-טווח שכלל הקלטה של 12-14 אלבומים, עם אחוזים נמוכים מאוד למוסיקאים עצמם. החוזה היה גרוע, ללא ספק. חברי הלהקה הבינו שפלין הוא אולי בחור טוב עם קשרים טובים, אבל איננו קשוח ומנוסה מספיק. הקשר בין פלין לאטלנטיק, לאחר חתימת החוזה, היה רעוע ביותר. לכן החברה השקיעה מעט מאוד כסף בשני האלבומים הראשונים (Yes והשני Time and a Word), ובכלל חשבה שמדובר בלהקת פולק (!). רק כשהאלבום השלישי, 'דה יס אלבום', (The Yes Album) הפך ללהיט, החלו המנהלים בניו-יורק להתייחס ללהקה ברצינות הראויה.



Yes - Yes 1969 אלבום הבכורה של Yes, שנקרא פשוט Yes, יצא באוגוסט 1969. אי אפשר לומר שללהקה היה נסיון רב בהקלטות אולפניות. התוצאה היתה אלבום מגומגם אך מעניין, מוקלט באיכות בינונית אך בעל איכויות ייחודיות. קשה להתעלם מן העובדה שהלהקה נשמעת מאוד ג'אזית בחלק מן הקטעים, וזאת בין השאר בזכות טעות מוזרה של ברופורד, שבאמת האמין ש"יס" היא להקת ג'אז (!) ולא רוק. האלבום כולו הוקלט בשמונה ימים בלבד, והמיקסים נמשכו יומיים. למרות היותה הלהקה הבריטית הראשונה שהוחתמה על חוזה עם אטלנטיק (חברה אמריקנית במקור), האלבום לא זכה לקידום מינימלי בארה"ב ולכן לא נמכר כמעט כלל שם. רוב תשומת הלב של החברה הלכה ל'לד זפלין', התקווה הגדולה של התקופה.


כבר באלבום הראשון אפשר להבחין בסגנון הכתיבה הייחודי של אנדרסון: הטקסטים שלו אינם בעלי משמעות מילולית ברת-פיענוח. המילים רק נועדו להישמע יפה כמעט ללא קשר להגיון או לפואטיקה מקובלת. אנדרסון, בפשטות, לקח מילים שנשמעו לו טוב, וחיבר אותן בצורה ספונטנית להנאתו. חברי הלהקה התרגזו לעתים קרובות על השיטה שלו, ושאלו אותו שוב ושוב מה המשמעות של השירים. כמעט אף פעם לא היתה לו תשובה.


זהו לא האלבום היחיד של יס שבו עשו גרסת-כיסוי לשיר של להקה אחרת. הפעם היה זה העיבוד המעניין שלהם ללהיט של הביטלס 'אברי ליטל ת'ינג' (Every Little Thing), שהיה פופולרי בהופעות שלהם. כותרת השיר 'הרולד לנד' (Harold Land) ניתנה במקרה על ידי ביל ברופורד, שזרק לאנדרסון שם של אמן ג'אז שהעריץ. מלבד שני קטעים, אנדרסון חתום על כל החומר בתקליט, בשיתוף פעולה עם סקווייר ואחרים.


בינתיים חיה הלהקה כמו קומונה של כבאים בתחנת מכבי-אש: בכל רגע נתון היתה עלולה "לפרוץ" הופעה, ולכן כל המוסיקאים היו צריכים לעמוד בכוננות מלאה. הם חיו ביחד, אכלו ביחד, הפסידו כסף ביחד והוקפצו תוך דקות להופעות שונות ומשונות בכל אירופה. אנדרסון היה יושב על הטלפון ומתווכח עם אמרגנים, סקווייר היה רוחץ באמבטיה במשך שעות, ברופורד היה מתאמן על התופים ללא הרף ובנקס היה מנסה לנקות את הדירה המזוהמת או להסתרק. הבלגן הזה נמשך עד שנת 1972 בערך.

האלבום השני

המצב הכלכלי העגום השפיע גם על האלבום השני. הלהקה עברה לחווה באזור דוון (Devon) והחלה בחזרות על חומר חדש לגמרי. המנהל רוי פלין סבל קשות מיחסה המשפיל של חברת אטלנטיק כלפיו: הוא לא קיבל מיקדמה מהחברה, והחוזה לא העניק להם אפילו לא פני אחד של תשלומי תמלוגים מהשמעות ברדיו. למעשה, המוסיקאים היו מקופחים לגמרי בכל מה שנגע לזכויות יוצרים, ואף היו בורים לגמרי בנושא. באותה תקופה השואוביז של הרוקנרול היה עוד בחיתוליו, ורוב האמנים לא הבינו דבר וחצי דבר בהתנהלות העסקית של תעשיית המוסיקה.


מנהלי אטלנטיק חשבו שתזמורת תשפר את הסאונד של הלהקה. אנדרסון הסכים כיוון שהדבר היה אופנתי באותה תקופה - דיפ פרפל ו'דה נייס' שתיהן הוציאו אלבומים תזמורתיים שהצליחו. אבל טוני בנקס התנגד חריפות לרעיון התזמורת, וגם טוני קיי לא התלהב במיוחד. לצורך העניין הובא מעבד תזמורתי בשם טוני קוקס עם חבורה של סטודנטים למוסיקה. פיל קארסון, אחד ממנהלי אטלנטיק באנגליה, שלח אליהם גם את טכנאי האולפן המבריק אדי אופורד (Eddy Offord), שהיה ידוע ביעילותו הרבה. קארסון נהג לעבוד עם אופורד בלילות, והצליח להשלים אלבומים שלמים עד שש בבוקר, כשהמנקות היו נכנסות לאולפן. עם השנים הפך אופורד לחבר-להקה לכל דבר, השפיע עליהם להפוך צמחוניים, ובנה לעצמו קריירה יפה כשהיה שותף מלא לעשייה של כמה מאלבומי המופת הגדולים של הרוק המתקדם. בין השאר עבד גם עם אמרסון לייק אנד פאמלר, שהוחתמו גם הם באטלנטיק.



Yes - Time and a Word 1970
העטיפה האמריקנית המהוגנת, בלי עירום
עם סטיב האו במקום פיטר באנקס



Time and a Word
איור העטיפה המקורי שהופץ באנגליה ושאר אירופה
גם באלבום השני, 'טיים אנד א וורד' (Time and a Word), הופיעו גרסאות כיסוי לשירים של אמנים אחרים: ריצ'י הייוונס בקטע הראשון באלבום, ולהקת באפלו ספרינגפילד עם הקטע 'אוורידייז' שכתב סטפן סטילס ב-1967. וגם כאן המוסיקה עדיין מושפעת מאוד מן הביטלס. ההשפעה החיפושאית בולטת במיוחד בשיר הנושא, שהולחן כהמנון-לכל-דבר בהשפעת הלהיט "היי ג'וד" שפרץ בענק באותה התקופה. לרוע המזל, בנקס, הגיטריסט, הסתכסך עם מפיק האלבום טוני קולטון, ואפילו זרק עליו גיטרה. השניים לא הסתדרו, והדבר ניכר באלבום: הגיטרה מוקלטת בצורה נוראית, ומדי פעם הוקלטו קטעי גיטרה של נגנים אחרים ללא ידיעתו של בנקס. בכל מקרה, היתה זו תחילת סופו: קולטון ייעץ לאנדרסון להיפטר מבנקס.


האלבום השני היה טוב בהרבה מן הראשון. הקטע Then, שאף צולם לוידאו-קליפ (על חוף הים), הצביע על הכיוון העתידי של הלהקה. בקליפ השני, לשיר הראשון לאלבום ("נו אופורטיוניטי נידד, נו אקספיריאנס נידד"), חברי הלהקה נראו מנגנים על רקע מגרש של מכוניות הרוסות. יצירת המופת "אסטרל טראוולר" (Astral Traveller) כבר ביטאה את היכולת הדרמטית הגבוהה של ההרכב. ועדיין ג'ון אנדרסון חתום על רוב הקטעים; סקווייר חתום על אחד בלבד. אף חבר להקה אחר לא קיבל קרדיט - לא מפתיע בהתחשב בעובדה ששלושתם פוטרו או עזבו זמן קצר לאחר מכן: באנקס פוטר ראשון, קיי שנה אחריו, וברופורד עזב מיוזמתו שנה אחר כך.


הלהקה היתה במשבר קריירה חריף. האלבום השני, שיצא לאור בתחילת נובמבר 1970, לא מכר כמצופה באנגליה, ובארה"ב לא מכר כמעט כלום. חברת אטלנטיק רצתה לזרוק את יס מכל המדרגות. פיל קארסון (זוכרים? זה מנהל אטלנטיק באנגליה) הצליח, ברגע האחרון, לשכנע את המנהלים בניו-יורק שלא לעשות זאת. חברי הלהקה האשימו דווקא את המנהל המסור שלהם, רוי פלין, בכישלון המסחרי.


ההתנגדות הבוטה של פיטר באנקס לשילוב התזמורת באלבום השני, כמו גם התנגדותו העיקשת לפיטוריו של המנהל פלין ("אם הוא הולך, אני הולך"), גרמה לשני מנהיגי הלהקה, אנדרסון וסקווייר, להגיע להחלטה המשותפת: באנקס פוטר מן הלהקה. לאחר הופעה באזור לוטון, באפריל 1970, ניגשו אנדרסון וסקווייר לבנקס ואמרו לו בשקט: "אנחנו חושבים שזה יהיה טוב יותר בשבילך ובשבילנו אם תעזוב את הלהקה" (הם כבר מצאו לו מחליף). ברופורד וקיי שמעו על עזיבתו הכפויה של באנקס רק בדיעבד - הקלידן והמתופף לא היו מעורבים בהחלטה.


עטיפת האלבום 'טיים אנד א וורד', שיצא לאור ב-24 יולי 1970, כללה איור סוריאליסטי בשחור-לבן, שכלל עירום אישה (שדיים אמנותיים למדי). המפיצים האמריקניים של האלבום חששו מהתגובה הציבורית, והחליפו את האיור בצילום להקה שגרתי. מכיוון שהגיטריסט בנקס כבר לא היה חבר להקה בזמן שהאלבום היה מוכן להפצה, תמונת הלהקה הציגה את הגיטריסט החדש, סטיב האו - למרות שהגיטריסט החדש אפילו לא השתתף בהקלטות. לעומת זאת, בעמודים הפנימיים של האלבום מופיעה דווקא תמונתו של בנקס.


תקליט הויניל המקורי שיצא ב-1970 לא נשמע כל כך טוב, מבחינה טכנית. ב-2003 זכה האלבום ל'רימסטר' מצוין של חברת 'ריינו', בתוספת כמה 4 בונוסים חביבים, ביניהם 'דייר פאדר' (Dear Father), והפך אותו למוצר כדאי יותר לרכישה.


בנקס היה בהלם כששמע את הודעת הפיטורים. עד יום מותו, לא הבין במדויק את הסיבה לכך שהשליכו אותו מ'יס'. הוא לקח את זה קשה, ושקע בדיכאון על רקע אלכוהול וסמים. בתחילה הצטרף ללהקת בלודווין פיג (Blodwyn Pig), אך זה לא החזיק יותר מדי זמן. גם המנהל רוי פלין הועף בבושת-פנים, אך עזר לבנקס להתאקלם ולהקים את להקתו 'פלאש' (Flash) מיד לאחר מכן. 'פלאש' הוציאה שלושה אלבומים, והתפרקה כעבור שנתיים וחצי.


אנדרסון וסקווייר ניסו לגייס את מנהיג להקת קינג קרימזון, רוברט פריפ (Robert Fripp), לתפקיד הגיטריסט, אך הוא סירב. שלושה חודשים של שיכנועים נדרשו כדי שהגיטריסט סטיב האו (Steve Howe) יצטרף ללהקה, באפריל 1970. סקווייר זכר אותו לטובה מלהקת 'טומורואו' (Tomorrow). אף אחד לא תיאר לעצמו שסטיב האו יישאר חבר כל כך משמעותי בלהקה, למעלה מ-40 שנה אחר כך.

כניסתו של סטיב האו

החבר החדש בלהקת יס, ששינה אותה לחלוטין, נולד ב-1947 בצפון-לונדון. סטיב הצעיר לימד את עצמו לנגן בגיטרה מגיל 12 והלאה. כאמור, גם הוא לא זכה להשכלה פורמלית, והידע שלו בתווים היה מוגבל יחסית. בגיל 17 הצטרף ללהקת 'דה סינדיקטס' (The Syndicats) והקליט שלושה אלבומים. משם עבר ללהקת 'דה אין קראוד (The In Crowd) ששינתה את שמה בסופו של דבר ל-'טומורו' (Tomorrow). גם הלהקה הזו התפרקה, והאו הקים להקה זמנית בשם 'בודסט' (Bodast), שהוחתמה עם הלייבל אם-ג'י-אם (MGM) אך לא הספיקה להוציא את האלבום לאור. משם התגלגל סטיב האו אל להקת 'דה נייס' (The Nice) של קית' אמרסון, וניגן איתם פעם אחת. אז הגיעה שיחת הטלפון מכריס סקווייר.


סטיב האו לא שמע עד אז על יס, אבל חשב שמצבם הכלכלי סביר. כמובן שהכל היה שונה: רוי פלין פוטר, כאמור והכספים הפסיקו לזרום. אבל האו הבין שיש להרכב פוטנציאל. החמישיה החדשה החלה לעשות חזרות באותה חווה באזור דוון (Devon), לקראת אלבום שלישי.


הלהקה עבדה ללא מנהל, בלי כסף ובלי תמיכה חיצונית. כדי לקנות מזון הם לקחו הלוואות מבעלי הבית, וגם לא שילמו שכר-דירה בשבועיים הראשונים. איכשהו הם הצליחו לשרוד את התקופה מבחינה כלכלית. ואז נכנס מנהל חדש לתמונה, מליגה אחרת לחלוטין.


סקווייר שמע על בריאן ליין (Brian Lane), אמרגן יהודי ששמו האמיתי הארווי פריד) במספרה שלו, דווקא. ליין, אדם אנרגטי וקשוח, התגלה כמנהל מוכשר וחרוץ במיוחד. מספרים עליו ששפופרת הטלפון היתה תמיד דבוקה לאוזנו. ליין עבד גם עם הפינק פלויד (מכירים את 'ארנולד ליין'?), והיה ידוע כאיש בוטה, משופשף וריאליסטי, עם תאווה עמוקה לכסף.


בסתיו 1970 נכנסה הלהקה לאולפני אדוויז'ן (Advision) כדי להקליט את אלבומם השלישי. חלק מן המעריצים בארה"ב עדיין בטוחים שזהו אלבומם הראשון, למרות שהוא לא חסר-שם, ויש לו כותרת מעט מבלבלת ('דה יס אלבום'). תמונת העטיפה מציגה את הקלידן טוני קיי חבוש בגבס, תוצאה של תאונת-דרכים שהתרחשה לילה אחד, בנסיעה להופעה לילית נידחת. מכיוון שללהקה לא היה כסף לנהג קבוע, כריס סקווייר היה הנהג הקבוע, אך לא תמיד שמר על עירנות מקסימלית. הוא נרדם על ההגה, סטה לתוך תעלה, ובמזל ניצלה הלהקה מאסון טוטאלי על הכביש.


הפעם התגלתה יס לראשונה במלוא תפארתה. מלבד הקטע החמישי (A Venture), כל היצירות הפכו לקלאסיקה ברפרטואר של הלהקה. הקטע הפותח, 'יורז איז נו דיסגרייס' (Yours Is No Disgrace), שאורכו כמעט עשר דקות, מהווה מעין סוויטה שאפתנית וסוחפת, שהשפעתה על שאר אמני הרוק המתקדם של התקופה היתה גדולה במיוחד. קטע הסולו הקצר 'דה קלאפ' (The Clap), שתועד בהופעה חיה, מציג את היכולות הוירטואוזיות של הכוכב החדש, סטיב האו. היצירה החללית 'סטארשיפ טרופר' (Starship Trooper), גם היא כמעט עשר דקות, ממשיכה את הקו הסימפוני החדש שבו הלהקה לא מתנהגת כמו הרכב רוקנרול שגרתי, אלא כמו תזמורת שלמה. אדי אופורד עשה עבודה מרשימה ביותר מבחינה טכנית: ההישגים אליהם הגיע בהקלטה הזו (שנשמעת הרבה יותר טוב בגירסת הרי-מסטר של הדיסק) היו פורצי-דרך. גם הקטע I’ve Seen All Good People הפך ללהיט, וכמעט בכל ההופעות של יס הקהל ממשיך לדרוש אותו, עד היום.



Yes - The Yes Album 1971 בינואר 1971 יצא לאור "דה יס אלבום" (The Yes Album) וזכה לתגובות נלהבות ביותר מן הביקורות והקהל. מייקל טייט, מנהל ההופעות שלהם, הכין מאות פוסטרים והדביק אותם בכל רחבי לונדון, כיוון שלא סמך על מחלקת הפרסום של אטלנטיק בלונדון. בנוסף, שביתת רשות הדואר הבריטית, שנמשכה חודשיים, יצרה מצב שבו לא התקבלו נתוני המכירות מכל רחבי אנגליה, ולכן הדיווחים שהתקבלו בלונדון ובארה"ב נאספו רק מחנות אחת בודדה, שבה היה מצבה של יס מצוין: האלבום הגיע למקום הראשון בחנות ההיא.


הדירוג המרשים והנקודתי הזה גרם לכל שאר החנויות בלונדון להזמין את האלבום ולמכור אותו, וגם להנהלה בארה"ב להתייחס ברצינות-יתר ללהקה, שעד עתה כמעט לא ידעה על קיומה. כך הגיע האלבום למקום ה-6 במצעד הבריטי, ולמקום ה-40 (לראשונה) במצעד האמריקני. יס הצליחה לפרוץ את הדרך קדימה, בדרכים עקלקלות.


בשנת 1969 הופיעה הלהקה 187 הופעות, 131 בשנת 1970, 166 בשנת 1971 ורק 104 בשנת 1972. המטרה היתה, ללא ספק, ארה"ב. השוק האמריקני היה גדול פי לפחות פי 6 מהבריטי, וכמות הקהל הפוטנציאלי היתה אינסופית. המוסיקאים הרגישו שהם חייבים לכבוש את הצד השני של האוקיינוס האטלנטי בשביל "לעשות את זה".


זה קרה לראשונה באפריל 1971, והתגובה היתה מצויינת. הלהקה קרעה את עצמה במשך שבועות וחרשה כל עיר גדולה, מניו-יורק, שיקגו, פילדלפיה, קליבלנד, פיטסבורג כל קליפורניה ופלורידה. מערכת סאונד חדשה ומתקדמת נרכשה עבור הסיבוב הזה, והטכנאי אדי אופורד הוכיח את עצמו שוב כמומחה גדול. הבעיה היחידה של אופורד היתה סמים. מדי פעם הוא היה מתעלף על המיקסר, או לוקח טיולים גדולים מדי ולא חוזר. אבל בסיבוב הזה המצב היה עוד בסדר יחסית.


חברי יס חזרו מאושרים לאנגליה, ומיד עשו את המהפך הבא: לפטר את טוני קיי. הקלידן הנאמן שלהם היה אמנם וירטואוז, אבל סירב להצטרף למהפיכה הטכנולוגית הגדולה של התקופה, כשהסינתיסייזרים האנלוגיים הראשונים (מוג, מלוטרון ועוד) פרצו את הדרך לצלילים מעולם אחר לגמרי. אנדרסון וסקווייר החליטו שאי אפשר להתקדם בלי להתעדכן בפלאי הטכנולוגיה של עולם הקלידים, ולאחר שראו את הסרבנות העיקשת של קיי, החליטו להיפטר ממנו. את החלטתם חיזקה העובדה שסטיב האו, הכוכב החדש של הלהקה, לא הצליח להסתדר עם קיי מבחינה חברתית. השניים ניהלו אורח-חיים שונה למדי: קיי היה חובב תענוגות ונשים, בעוד האו היה כבר אדם נשוי, מיושב וסגפן-משהו.



ריק ווייקמן הצעיר סקווייר שם לב לכוכב עולה חדש בשמי הקלידנות הבריטית: ריק ווייקמן (Rick Wakeman), שהצליח לעורר את תשומת ליבה של עיתונות המוסיקה סביב כשרונותיו הטכניים ואופיו הסוער. הוא הופיע על שער המגזין 'מלודי מייקר' והפך לשם הלוהט ביותר. כוכבי-קלידים אחרים כמו גרהאם בונד, קית' אמרסון וג'ון לורד גם הם עשו גלים, אבל ווייקמן היה ללא ספק איש כריזמטי ופרובוקטיווי. שערו הבלונדיני הארוך, הגלימות הנוצצות, אופיו הבדחני ואורח החיים הראוותני שניהל, כולם הפכו אותו לדמות מתוקשרת למדי. הוא ידע להסתובב במסיבות הנכונות, לדבר עם העיתונאים הנכונים ולהשיג את הקשרים עם המנהלים המובילים.


ריק ווייקמן נולד במאי 1949 בעיירה פריווייל (Perivale) שבמידלסקס. הוא החל ללמוד פסנתר בגיל שבע, וכבר בשנת 1963 הצטרף ללהקת רוק מקומית. הוא המשיך את לימודיו בקולג' המלכותי למוסיקה, אבל אורח החיים הפרוע שניהל, כמו גם התעקשותו להמשיך לנגן עם הרכבי רוק במועדונים ובפאבים, גרמה למנהלי המוסד לזרוק אותו משם. למרות הגירוש המשפיל, חשוב לציין שווייקמן ידע לקרוא ולכתוב תווים כמו שצריך, וזה היה חידוש יחסי. הוא ידע לכתוב עיבודים, הבין בהרמוניה והצטיין ביכולת למידה מהירה.


מיד הפך לנגן אולפן מבוקש ומוצלח, שידע להקליט כל דבר ב'טייק' אחד בלי לפשל. הוא השתתף בעשרות אם לא מאות אלבומים. בין השאר, עשה עבודת מלוטרון מדהימה לדיויד בואי בשיר האגדי "ספייס אודיטי" (Space Oddity) בשנת 1969 ואת סולו הפסנתר בלהיט "מורנינג הז ברוקן" (Morning has Broken) של קט סטיבנס בשנת 1972. הוא אפילו הוסיף קצת מלוטרון לקטע Changes מתוך האלבום "ווליום 4" של להקת בלאק סבאת' משנת 1972. בשנת 1970 הצטרף ללהקת הפולק-בלוגראס סטרובס (Strawbs) אך הרגיש מעט חנוק. הוא עזב את ההרכב והחליט לחזור שוב לעבודת האולפן שלו.


באוגוסט 1971 קיבל טלפון בשעה שתיים וחצי בלילה. על הקו היה כריס סקווייר, שפגש את ריק כשלהקת הסטרובס חיממה את יס. הוא הציע לריק להצטרף ללהקה. ווייקמן כעס על כך שהעירו אותו באמצע הלילה, ואמר 'לא'. הוא אמר 'לא' למנהל בריאן ליין גם למחרת, למרות שהציעו לו 50 פאונד בשבוע. ווייקמן החליט שהוא רוצה לחזור לאולפן, ויהי מה. ההרפתקה עם הסטרובס לא היתה רווחית מספיק. ליין הפיקח הזמין אותו למשרדו בנושא אחר לגמרי. ווייקמן הסכים, בתמימותו הרבה.


למחרת הגיע ווייקמן למשרדו של ליין, והאחרון הוביל את השיחה באופן טבעי ומחוכם ללהקת יס ש"במקרה עושה כאן חזרות ממש שני מטר מכאן". פתאום נכנסו אנדרסון וסקווייר למשרד, והציעו לווייקמן להצטרף אליהם. הוא לא הרגיש נוח לסרב. הם עשו חזרות כל היום, ולקראת הלילה הציע ווייקמן לסטיב האו טרמפ הביתה. כשהאו ירד מן המכונית, הוא שאל את ווייקמן אם הוא יוכל לקחת אותו מחר לחזרה הבאה באחת-עשרה בבוקר. ווייקמן אמר 'כן', נסע הביתה והבין שהצטרף ללהקה.



Yes - Fragile 1972 במהירות-שיא הקליטה הלהקה את אלבומם הרביעי, "פרג'ייל" (Fragile), כשכל חברי הלהקה נמצאים באותו חדר ומקליטים את הכל בצורה 'חיה'. שיטת העבודה של יס בתקופה ההיא היתה לנגן כמה שיותר פעמים את אותו קטע ואז להרכיב את הפאזל מהקטעים הטובים ביותר בכל 'טייק'. בקטע "ראונד-אבאוט" (Roundabout), למשל, היו בערך 16 חלקים וחיתוכים שונים.


זו היתה גם תקופה סוערת יחסית, למרות הכל: באחת החזרות פרץ ויכוח בין סקווייר לברופורד, שבסופו הנחית המתופף אגרוף ימני אל סנטרו של הבסיסט. הסיבה לעימות: ברופורד טען שסקווייר פיספס קטע מסוים. ווייקמן, שחזה לראשונה באלימות שכזו, היה בהלם, אבל התאושש במהירות. למזלה של יס, ווייקמן היה האיש הנכון בזמן הנכון. הוא ידע לייעל את העבודה, "לתפור" את 'החורים' המוסיקליים ולהשתמש בציוד טכני מתקדם.


מרבית הקטעים הולחנו במהירות יחסית, או אולתרו תוך כדי הקלטות וחזרות. חברת התקליטים לא היתה מעורבת בכלל בתהליך, ולא אמרה מילה על התוצר הסופי. מכיוון שההרכב החדש כלל וירטואוזים בעלי שיעור קומה, החליטו המוסיקאים לתת לכל אחד להתבטא בקטע אישי פרי-עטו. אנדרסון כתב את We Have Heaven השמיימי, האו חיבר קטע סולו מקסים נוסף בשם 'מוד פור א דיי' (Mood For A Day).


ווייקמן, שסבל מבעיה משפטית שמנעה ממנו לכתוב חומר מקורי, הסתפק בעיבוד קצר לקטע מתוך סימפוניה של ברהאמס. סקווייר, שנטייתו לבלות שעות באמבטיה הביאה עליו את הכינוי 'דה פיש' (The Fish) מצד ברופורד, חיבר קטע שהנציח את כינויו, ובו הוא מפליא בהפקת צלילים חדשים מגיטרת הבס שלו. ברופורד, שלא רצה ולא ידע להלחין כמעט כלום, הסתפק בקטע סתמי של שלושים שניות בשם 'פייב פר סנט פור נאת'ינג' (Five Per Cent For Nothing), שכותרתו היתה ביקורת צינית על 5 האחוזים שלקח לעצמו המנהל הקודם, רוי פלין.


הקטע הפותח, 'ראונדאבאוט' (Roundabout), האמצעי 'סאות' סייד אוף דה סקיי' (South Side of The Sky), והסוגר, 'הארט אוף דה סאנרייז' (Heart Of The Sunrise), נכנסו לקלאסיקה של יס. בזכות המיומנויות הקלאסיות של ווייקמן, הלהקה מעולם לא היתה כל כך וירטואוזית, יעילה, נמרצת מגובשת ומדוייקת. כל המוסיקאים עבדו בשיתוף פעולה מלא, כ-16 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בלי לנוח ובלי עיסוקים אחרים, כמו קריירת סולו או גידול משפחה.


גם כיום, התיפוף של ברופורד נשמע חסר-תקדים לתקופתו, השליטה של ווייקמן בסינתיסייזרים מעוררת התפלאות, הגיטרה של האו מבריקה, קטעי הבס של סקווייר מצמררים והשירה של אנדרסון משתלבת נהדר. גם איכות ההקלטה יוצאת דופן. בהשפעת להקות כמו פינק פלויד, התחברו חלק מן הקטעים על ידי אפקטים משובחים, שנתנו לאלבום תחושה של אלבום קונספט עקבי ודרמטי.


היומרה הסימפונית של ג'ון אנדרסון החלה לקרום אז עור וגידים. אנדרסון אמר בראיון מ-1971, שצוטט בספרו של ג'רי לאקי, 'תיקי הרוק המתקדם': "אנחנו מתחילים לחשוב עכשיו במונחים של צדדים שלמים, לא רק רצועות תקליט, ולעשות מוסיקה עם יותר עומק. אנחנו לא מנסים להיכנס למוסיקה קלאסית, אלא להבין מה מוסיקה קלאסית עושה לך. מוסיקת הרוק של ימינו תהפוך למוסיקה הקלאסית החשמלית של המחר".



רוג'ר דין - 1977 פיל קארסון (מנהל אטלנטיק באנגליה) החליט להפגיש את הלהקה עם המאייר והמעצב הבריטי רוג'ר דין (Roger Dean). בריאן ליין ביקש מדין לעשות את השער של פרג'ייל (Fragile). שיתוף הפעולה בין יס ובין רוג'ר דין היה כל כך מוצלח, עד שהאחרון החליט לעצב קו שלם של פוסטרים, חולצות, עלונים וסמלונים עבור סיבוב ההופעות.


המוצרים של דין נמכרו היטב עם השנים, ויצרו רווחים אדירים לשני הצדדים. עטיפת פרג'ייל (Fragile), שבה מצויר כדור הארץ ועליו עצי בונסאי יפניים וספינה מעופפת, זכתה לשבחים רבים והשפיעה על דור שלם של ציירים ומוסיקאים ברוק המתקדם ובכלל. שיתוף הפעולה בין דין ללהקה נמשך (אמנם לא ברציפות) עד היום. הלוגואים והאיורים המדהימים שעיצב עבור אלבומי הלהקה, לא רק נותרו חלק בלתי-נפרד מעולם הדימויים הכולל שיצרו כלהקה, אלא הפך עם הזמן לסגנון האיורים המזוהה ביותר עם הרוק המתקדם כולו (הישג יוצא דופן של אדם אחד). הלהקה ניסתה לעצב שני לוגואים חדשים בשנות התשעים עבור עצמה, ולבסוף וויתרה וחזרה ללוגו הקלאסי, שהפך לאייקון בעל עוצמה רבה.


ההרכב החדש, מתוגבר בשחקן הרכש החדש ווייקמן, רצה מאוד לצאת לסיבוב הופעות אמריקני נוסף בשנת 1972. האלבום "פרג'ייל" Fragile הצליח מעל ומעבר לכל הציפיות והגיע למעמד של 'תקליט זהב'. גירסה מקוצרת ו'ידידותית-למאזין' של הקטע הפותח Roundabout נכנסה חזק לרדיו. לפתע החלו לזרום הכנסות לחברי הלהקה מכל כיוון. הדבר הפך אותם (אך בעיקר את אנדרסון, סקווייר והאו) לאנשים אמידים, אם לא עשירים. סקווייר קנה את ביתו הראשון באותה שנה. היתה זו וילה מפוארת למדי, ושינוי דרסטי עבור סקווייר הדל-עד-לא-מזמן. אל הוילה הצטרפה גם מכונית "בנטלי" (Bentley) משובחת, והחיים פתאום נראו טובים. המוסיקאים התפרנים של אתמול הפכו לנובו-רישים של היום, והסתובבו להם במכוניות רולס-רויס ואסטון מרטין.



Yes - Close to the Edge 1972 במאי וביוני כבר התחילה הלהקה להקליט באולפני אדוויז'ן (Advision) את החלקים הראשונים של האלבום הבא שלהם, "קרוב לקצה" (Close to the Edge). הפעם היה מדובר בקטעים ארוכים באמת, שעברו את מחסום עשר הדקות. יצירת הנושא היא סוויטה סימפונית לכל דבר. שיטת העבודה המפרכת, שהיתה מורכבת מאלתורים אינסופיים והלחנה-תוך-כדי-עבודה, גרמה לתהליך ההקלטה להתארך. הסתבר שרק אנדרסון והאו הבינו את מהותה של היצירה ודרך התפתחותה.


במקביל, רק סקווייר ואופורד (הטכנאי שעתה הפך לחבר-להקה לכל דבר) הבינו איך אפשר להקליט אותה. ברופורד ווייקמן, מצידם, שוטטו חסרי-מנוחה וחיכו להתפתחויות. ברופורד סיפר פעם שהלך לישון באמצע הלילה, מדוכא ועייף, כשראה את סקווייר ואופורד עובדים על קטע קצרצר של מוסיקה. כשקם בבוקר, ארבע שעות אחר כך, הוא ראה אותם יושבים על אותו קטע בדיוק, כאילו לא קרה דבר.


העצבנות של ברופורד הובילה אותו להכריז על עזיבתו את הלהקה, מיד עם סיום ההקלטות. הוא בחר להיענות להצעתו המפתה של רוברט פריפ ולהצטרף להרכב החדש של קינג קרימזון. פריפ ראה את יס בהופעה חיה בבוסטון במרץ 1972, ואמר לו 'אני חושב שאתה כבר מוכן עכשיו, ביל'. ברופורד היה אז רק בן 22. סקווייר, למשל, לא הבין מה יש לו לחפש בלהקה אחרת. אנדרסון אמר אח"כ שמבחינתו, יס הייתה מנצ'סטר יונייטד שכרגע הבקיעה שער ניצחון, ולכן לא ברור לו למה מישהו ירצה לעבור לקבוצה המתחרה.


מעניין לציין את התחרות הסמויה בין הלהקות. קינג קרימזון, ביחד עם ג'נסיס ואמרסון לייק אנד פאלמר, השתייכה לצמרת הרוק המתקדם הבריטי. מעבר מלהקה ללהקה, באותה תקופה תחרותית והישגית, נחשב לבגידה, לא פחות. אמנם גרג לייק, לדוגמה, התחיל אצל קינג קרימזון, וגם ג'ון אנדרסון התארח בתקליט "ליזארד" של קרימזון, אבל באופן כללי שיתוף הפעולה בין ההרכבים המתחרים היה אפסי. כל להקה עקבה בחרדה אחרי ההתפתחות של הלהקה השנייה, למדה מחידושיה אך ניסתה להישמע שונה ככל האפשר.


לאור תחושת ה"בגידה" הזו, אפשר להבין מדוע כעס כל כך בריאן ליין על ברופורד. הוא הכריח אותו לשלם 10,000 דולר כפיצוי על עזיבתו, ובנוסף לוותר על 50 אחוזים מן התמלוגים על עבודתו באלבום Close to the Edge לטובת אלן ווייט (Alan White), המתופף החדש. זאת למרות שברופורד דאג שיימצא מחליף עבורו. ברופורד נוטר טינה לליין עד היום על ה'עונש' שנגזר עליו. המתופף הצעיר החליט שאחרי ארבע וחצי שנים של נגינה אינטנסיבית עם אותם ארבעה אנשים (פחות או יותר) ואחרי 594 הופעות חיות, נמאס לו.


מערכת היחסים העכורה עם סקווייר והתחושה האישית שלו שההצלחה המסחרית אליה הגיעה הלהקה סימנה סופה של תקופה (ולא התחלה של תקופה חדשה, כמו שחשבו אנדרסון ושאר החברים), חיזקו את הדחף לעזוב. ברופורד רצה משהו מסתורי, חשוך, ג'אזי, מאולתר ונועז יותר. קינג קרימזון בהחלט עשתה לו את זה. האלבום Red, למשל, אותו הקליט עם פריפ, ג'ון ווטון ודיויד קרוס, נחשב לאחד האלבומים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות הרוק המתקדם. כאשר קינג קרימזון התפרקה שנתיים אחר-כך, הנסיון שצבר ברופורד העניק לו את היכולת והכוח לצאת לקריירה עצמאית ולהקליט יותר מחמישה-עשר אלבומים.


העבודה הקשה על האלבום השתלמה, ובגדול. תקליט הויניל Close to the Edge יצא בספטמבר 1972 והפך ללהיט שהחזיק מעמד עשרות שנים. הוא כלל 3 קטעים מבריקים ונחשב עד היום לשיא האמנותי הגדול שלהם. רוג'ר דין עיצב לוגו יפהפה, המלווה אותם גם כיום. הוא הגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי ולמקום השלישי במצד האמריקני. סיבוב הופעות ארוך הפך אותו להצלחה גדולה עוד יותר. הלהקה כבשה את אמריקה בשנית. התקשורת היתה נלהבת, והמומחים חזו להם עתיד ורוד.



ריק ווייקמן והגלימה סיבוב ההופעות של CTTE שנפתח ב-30 ביולי 1972 והסתיים ב-22 אפריל 1973 כלל 95 הופעות בארצות הברית, קנדה, אנגליה, יפן ואוסטרליה. בסיבוב זה הציג ריק ווייקמן לראשונה את הגלימות הנוצצות שלו בפני הקהל. גלימות הפאייטים הקיטשיות עוצבו תוך שבועיים על ידי דניס גראנדאפ, בעלות של 300 דולר.


הגלימות הבימתיות של הקלידן הבלונדיני הגבוה הפכו אותו למלך הסינתיסייזרים הבלתי-מעורער, והוא המשיך לעלות איתם על הבמה בכל רחבי העולם במשך עשרות שנים. עם השנים הפכו גלימות אלו לאחד האייקונים הזכורים ביותר של סגנון הרוק המתקדם כולו - לטוב ולרע.


ובכל זאת, כמה מילים על שחקן הרכש החדש: אלן ווייט, יליד יוני 1949 בעיירה פלטון שבאנגליה, היה ידיד טוב במיוחד של אדי אופורד, וחלק עימו דירה. הוא התפרסם כשתופף עם ג'ון לנון ויוקו אונו. באותה תקופה בה הקליטה יס את אלבומם החמישי, הופיע עם ג'ו קוקר. סקווייר ואנדרסון שאלו אותו אם הוא מעוניין להצטרף, וכאשר נתן תשובה חיובית, נאלץ ללמוד את כל החומר של יס תוך שלושה ימים, לקראת ההופעה הגדולה הראשונה בדאלאס, יולי 1972.


ווייט הצעיר למד את החומרים של יס בהצלחה, בחריצות ובעקביות. יחסי האנוש של ווייט היו מצויינים, וכל חברי הלהקה הסתדרו איתו נהדר מאז ועד היום. הוא לא ניסה לפצוח בקריירת-סולו אימתנית ולא עשה בעיות לאף אחד. סגנון הנגינה שלו היה שונה מזה של ברופורד: הוא היה חזק יותר, רוקי ופחות מתוחכם, אך עשה עבודה נפלאה בכל אלבום שהשתתף בו.



שש נשותיו של הנרי השמיני שנת 1973 היתה השנה הגדולה ביותר של הלהקה. כל מה שנגעו בו הפך לזהב. אלבום הסולו של ווייקמן, שש נשותיו של הנרי השמיני (Six Wives of Henry the VIII), נמכר כמו אלבום של מדונה והפך את ווייקמן לאדם עשיר בהחלט: "אני זוכר שהייתי יורד לרחוב, וכל המכוניות שחנו שם היו שלי", סיפר הקלידן המצליח.


העובדה שווייקמן היה כה מצליח ועצמאי, גרמה לאגו שלו להתנפח בהתאם. ריק הצעיר והשחצן החל להתייחס ללהקה בהסתייגות מסוימת: 'בשביל מה אני צריך אותם? אני מוכר מליונים בעצמי'. אחרי הכל, כאשר עבד כאמן סולו, כל הרווחים מן האלבומים הגיעו ישירות לכיסו; כשהיה חבר מן המניין בלהקה, כל מה שהרוויחו - התחלק בין חמישה. כוכבות-היתר של ווייקמן בעל הגלימות, הסינתים והלהיטים היתה בעוכריה של יס, בסופו של דבר.



Yessongs הסיבוב של קלוס טו דה אדג' הסתיים בהצלחה. בחודש מאי הוציאה הלהקה את האלבום המשולש "יססונגס" (Yessongs), שהפך לאוסף הנמכר ביותר שלהם, לאחר שהגיע למקום ה-7 במצעד הבריטי ולמקום 12 בארה"ב. הם גם זכו במקום הראשון במשאלי הקוראים של ה'מלודי מייקר'.


ההצלחה הפנומנלית של יס לא גרמה לחברי הלהקה הצעירים והרעבים לנוח לרגע על זרי הדפנה: במהלך סיבוב ההופעות המפרך ישבו אנדרסון והאו ביחד בחדרם במלון, וכתבו במשותף את היסודות לאלבום השישי של הלהקה, שזכה לשם מפותל ובלתי-מובן: "סיפורים מאוקיינוסים טופוגרפיים" (Tales from Topographic Oceans). היצירה הארוכה והמפותלת הזו הפכה לאחד האלבומים המדוברים והשנויים-במחלוקת ביותר - בתולדות הלהקה בפרט, והרוק המתקדם בכלל.


הלהקה השקיעה שישה חודשי עבודה מייאשים באלבום הטופוגראפי. הוא גרר אחריו סכסוכים ומריבות קשים במיוחד. אורכו החריג (85 דקות) והמבנה הסימפוני שלו יצרו בעיות קשות של עיבוד, חיתוך ועריכה. באותה תקופה לא היו קומפקט-דיסקים, כמובן, ולכן כל תקליט ויניל היה מוגבל ל-45 דקות של מוסיקה בלבד. כל חריגה מעבר לכך דרשה ויניל נוסף. מכיוון שלכל ויניל יש שני צדדים, ההגיון הכלכלי אמר 'תמלאו גם את הצד הרביעי'. לכן היצירה, שאורכה האידיאלי היה אמור להיות כ-60 דקות, נמתחה לכמעט 90 דקות, והפכה לעינוי אמיתי עבור המאזינים הסבלניים והאוהדים ביותר. למעשה, האמנים מצאו עצמם מוגבלים על ידי הטכנולוגיה של תקופתם.



אוטוביוגרפיה של יוגי מעטים יודעים שאת ההשראה ל'אוקיינוסים טופוגרפיים' קיבל אנדרסון מתוך קטע בספר 'אוטוביוגרפיה של יוגי' מאת הסופר פארמאנזה יוגאננדה. בעמוד 83 באותו הספר, בהערת-שוליים קטנה, מצא אנדרסון איזכור לכתבים השסטריים המחולקים לארבעה חלקים, המוקדשים לכל חלקי הטבע, החיים, הדת והאמנות. כך החליט אנדרסון לבנות מעין-סימפוניה בארבעה פרקים גדולים, במיטב המסורת הרומנטית של המוסיקה התימטית: נושא אחד בכל פרק.


כדי לתת למוסיקאים את האווירה הכפרית הנחוצה, עוצב האולפן (לבקשתו של ג'ון אנדרסון, ובביצועו ההומוריסטי של בריאן ליין) כמעין חווה קטנה, עם גדרות, פרה מקרטון וערימות חציר. המתח הקולינרי בין ווייקמן חובב הבשרים והאלכוהול ובין הצמחונים חובבי הסמים הקלים התגבר בהדרגה. ריק התבטא בחריפות נגד הכיוון האמנותי המשותף של הצמד אנדרסון והאו ("זה כמו הליכה במי-ביוב"), ולפעמים פשוט נעלם מן האולפן לבלי-שוב.


כל שעת אולפן עלתה 500 דולר, לא פחות. מייקל טייט, מנהל ההופעות של הלהקה, טען בתוקף ש"ללהקה נגמרו הרעיונות. התוצאה הסופית היתה שטויות. כולם עבדו בנפרד או לא עבדו בכלל. אף אחד לא דיבר עם השני. הוחמצה הזדמנות נפלאה ליצור אלבום מעולה". הטקסטים הקוסמיים והמופשטים של אנדרסון גרמו לווייקמן לאבד את העשתונות. הוא טען שוב ושוב שאין לאנדרסון שום מושג בפילוסופיה הודית וביוגה. אלן ווייט ניסה לעזור מדי פעם, אך לא זכה לתמיכה גדולה מדי מצד האחרים.



סיפורים מאוקיינוסים טופוגרפיים
Tales from Topographic Oceans 1973 שנים אחר כך, הודה אנדרסון ש'טיילס' אכן היה ארוך מדי. הסולן הביע רצון גלוי לערוך אותו מחדש על גבי דיסק אחד (ולא כפול, כפי שיצא לאור). בגלל סיבות שונות ומשונות, חלקן טכניות ומשפטיות, לא יצא הדבר לפועל.

כדאי לציין שאפילו מייק אולדפילד הציג גירסה מקוצרת ומעובדת-מחדש ליצירה המפורסמת ביותר שלו "טיובלר בלז" (טיובלר בלז (Tubular Bells). גרסה אמיצה זו יצאה באלבום "אקספוזד" (Exposed) שתיעד הופעה חיה. אם היו חברי הלהקה מצליחים להציג גירסה מקוצרת ומשופרת של היצירה על גבי דיסק חדש, כפי שעשה אולדפילד, אולי היו מצילים חלק מכבודם האבוד בשנות ה-90.


ולמרות הכל, בזכות הישגיה הקודמים של הלהקה והעניין התקשורתי סביבה, הצליח האלבום הכפול והקשה הזה להגיע למקום השישי במצעד האמריקני בינואר 1974.

כדי לקדם את מכירות האלבום, הפריח המעצב רוג'ר דין לאוויר בלון מאויר בגודל עשרים מטרים, שעלה ארבעים אלף דולר. לסיבוב ההופעות הזה, עיצב דין תפאורה בימתית משוכללת למדי, שגרמה לתקרית בסגנון "ספיינל טאפ": המתופף אלן ווייט נתקע בתוך אחד התאים השקופים שהיו אמורים להיפתח בתחילת המופע. "לא הצלחנו להוציא אותו החוצה. הגיעו אנשים עם מוטות ברזל כדי לחלץ אותו", סיפר ווייקמן שנים רבות אחר כך.


כאן לא תמו הצרות: במהלך סיבוב ההופעות התגלו חיכוכים קשים מנשוא בין אנדרסון לבין ווייקמן. השניים לא דיברו באותה שפה.


ווייקמן שנא את החומר החדש, שנא את אנדרסון ושנא את הלהקה. הוא הודיע על התפטרותו באמצע הסיבוב, אך הסכים להשלים אותו בשביל לא לפגוע בשאר החברים. הוא כמובן לא טרח להחביא את תסכולו הגדול, ובאחת ההופעות השתכר על הבמה ואכל מנה בשרית בתאווה גלויה, מול עיני הצופים המשתאים והחברים ההמומים.


ווייקמן עזב את יס בשמונה-עשרה במאי, 1974. זה היה יום הולדתו. בריאן ליין טילפן אליו הביתה והתחנן שיחזור להקלטות האלבום הבא, Relayer. מספר דקות אחר כך התקשר אליו טרי או'ניל, נציג חברת התקליטים A&M כדי לבשר לו בהתלהבות עצומה שאלבומו הסימפוני היומרני, "מסע אל בטן האדמה" Journey To The Center of the Earth, שהתבסס על ספרו המפורסם של ז'ול ורן, הגיע למקום הראשון במצעד המכירות. הקלידן לא ידע אם לצחוק או לבכות. זמן קצר אחר כך חטף ווייקמן התקף-לב שכמעט הרג אותו. בתהליך ארוך של שיקום, שינוי תזונה ואורח-חיים, הצליח להחלים.



פטריק מוראז בזמן הקצר שבין העזיבה (18 במאי) לבין ההכרזה הרשמית על עזיבתו (8 ביוני), הצליחה הלהקה למצוא מחליף הולם. היה זה פטריק מוראז (Patrick Moraz), קלידן שוויצרי מחונן, שהחליט לעזוב את להקת רפיוג'י (Refugee) למענם.


ההחלטה על מוראז לא היתה מהירה. אנדרסון ניסה לגייס את ואנגליס (Vangelis), רב-אמן יווני מפורסם, שהקים את להקת הרוק המתקדם "אפרודייטיז צ'יילד" (Aphrodite’s Child). אנדרסון ופיל קארסון טסו ביחד לפריז כדי לפגוש אותו בדירתו, שהיתה מלאה בנשים צעירות. ואנגליס היה עסוק בזריקת חיצים למטרה, אך הסכים לבוא לחזרות. לאחר שהגיע ללונדון וניגן עם הלהקה, התבררו מספר דברים לכל המעורבים: 1) ואנגליס לא אוהב לטוס. 2) סטיב האו לא מסתדר איתו. 3) הוא לא מתאים לסגנון שלהם. ואנגליס נעלם זמנית, מוראז נכנס לתמונה.


מוראז, יליד יוני 1948 בעיירה Morges שבשווייץ, נחשב לאחד הקלידנים הוירטואוזיים והמבריקים ביותר בעולם הרוק המתקדם. הוא היה ילד-פלא אמיתי: כבר בגיל חמש החל להלחין יצירות לפסנתר. בגיל 13 שבר ארבע מאצבעותיו בתאונת סקטים, אך הצליח להתגבר על המשבר. בגיל 17 זכה בפרס על נגינתו, ובעקבות הזכייה קיבל שיעורים מהכנר האגדי סטפן גראפלי. בשנת 1965 הוזמן, עם רביעייתו, להופיע על במה אחת עם ג'ון קולטריין. באותה שנה החליט לנטוש את שווייץ הפסטורלית לטובת בירת המוסיקה של העולם: לונדון.



יס עם מוראז - ההרכב של רילייר לאחר שנתיים של מאבק במנטליות הבריטית והשפה החדשה, הצליח להקים בכוחות עצמו את להקת "מיינהורס" (Mainhorse) והוציא לאור אלבום אחד בשנת 1970 בחברת פולידור. במהלך הזמן ראה את יס בהופעה חיה והתרשם מאוד, ואף ניגן עם להקת "דה נייס" (The Nice). שניים מחבריה של הלהקה האחרונה הצטרפו ללהקת רפיוג'י (Refugee) לאחר עזיבתו של קית' אמרסון לטובת שלישיית אמרסון, לייק אנד פאלמר. שלישיית רפיוג'י (מוראז, לי ג'קסון ובריאן דיוידסון) הקליטה אלבום מצוין אחד בשנת 1974 בחברת 'כריזמה', ויצאה לסיבוב הופעות מוצלח בתור גירסה מעודכנת ויציבה של "דה נייס". אז הגיע הטלפון הגורלי. סקווייר הזמין את מוראז להיכנס לנעליו הבלונדיניות של ריק ווייקמן הגדול. זו היתה הצעה שאי אפשר היה לסרב לה.


ביוני 1974 נפתחה תקופה של שלוש שנים, במהלכן הופיע והקליט מוראז עם יס וזכה לכינוי 'הפודל השוויצרי' בגלל תספורתו המוזרה. ביום הראשון לעבודתו נאלץ לצלול עמוק אל תוך ההקלטות המפרכות של האלבום "רילייר" (Relayer), שיצא לאור בנובמבר 1974 והגיע מיד למקום הרביעי במצעד הבריטי ולמקום החמישי בארה"ב. מסתבר שהלהקה הסתדרה היטב גם בלי ווייקמן.



Yes - Relayer 1974 כל ההקלטות התבצעו בביתו של סקווייר, בין 8-9 שעות כל יום. אולי בהשפעתן של להקות כמו קינג קרימזון ואחרות, יס גילתה באלבום הזה צד אלים, חריף ומצ'ואיסטי מאוד. הגיטרה של האו מעולם לא היתה כה חדה, והאפקטים שעורבבו פנימה היו מפתיעים ומפחידים. אדי אופורד היה שוב אחראי על ההקלטות, והביא לביתו של סקווייר את הציוד הנייד שלו. מתוך שלושת הקטעים שנכללו באלבום, היצירה "גייטס אוף דליריום" (Gates of Delirium) נחשבת עד היום לקלאסיקה בלתי-מעורערת של הלהקה. רוג'ר דין עיצב שוב את העטיפה, שהותאמה לטקסטים שצורפו לאלבום. הטקסטים עסקו, לראשונה בתולדותיה של הלהקה, במלחמות, בגידה ומוות. נדמה שהכיוון האמנותי החדש והמסעיר של יס בישר על עתיד יצירתי חדש ומרתק. לא כך קרה בפועל.


תיעוד נדיר למדי של יס עם פטריק מוראז על הקלידים יצא לאור בוידאו, בהופעה המפורסמת של QPR, קיצור של "קווין פארק ריינג'רס", אצטדיון אנגלי מפורסם. ההופעה, שצולמה ב-10 במאי 1975, סבלה מסאונד בינוני, אבל איכות התמונה טובה למדי. ביצועים מצויינים נרשמו לקלאסיקות כמו קלוס טו דה אדג', גייטס אוף דליריום, ריטואל (מתוך "טיילס") וכמובן ראונד-אבאוט - רק חבל שלא קיימת הקלטת סאונד טובה יותר. המופע יצא על לייזרדיסק יפני בשנות התשעים, ולאחר מכן על דיוידי בשנות האלפיים.



Chris Squire
Fish out of Water מלבד ההופעה של QPR, הרי ששנת 1975 היתה שנה של שינוי.
כל החברים החליטו לעשות אלבומי סולו כדי לנצל את הפופולריות הגוברת שלהם. אנדרסון יצא עם "אוליאס מסאנהילו" (Olias of Sunhillow), אלבום מרתק ורב-השראה.

סקווייר הצליח, לאחר מאמץ רב, להוציא לאור את "דג מחוץ למים" (Fish out of Water) שהיה מעניין מאוד, וזכה לתגובה חמה ממעריצי הלהקה.

סטיב האו הוציא את "בגינינגס" (Beginnings) שהיה פושר למדי.

אלן ווייט הקליט את "רמשאקלד" (Ramshackled) הנשכח.

מוראז עצמו הקליט את האלבום החביב-אך-בינוני "דה סטורי אוף איי" (The Story of I) שיצא בשנת 1976, ומצא עצמו מתרוצץ בין שווייץ ואנגליה.

ריק ווייקמן חזר לעבודה מלאה. הוא כתב את האלבום "המלך ארתור" (King Arthur) עוד כשהיה מאושפז בבית החולים, והמשיך להוציא אלבומי סולו מצליחים עד סוף העשור, הרוויח כסף רב, והפסיד את כולו תוך מספר שנים.

במקביל, הוציאה חברת 'אטלנטיק' את אלבום האוסף "יסטרדייז" (Yesterdays), ששילב קטעים נבחרים משני אלבומיהם הראשונים (והנשכחים), לצד כאלה שהופיעו בתקליטים קודמים. המטרה היתה להראות לקהל האמריקני ש"יס" לא נולדו אתמול, ויש סיבות לפתוח את הארנק.


שנת 1976 הוקדשה לסיבוב הופעות אמריקני מוצלח ורווחי ביותר, כמו גם ההכנות להקלטת האלבום "גואינג פור דה וואן" (Going for the One) בשווייץ המושלגת. בסיבוב ההופעות הזה צפו בלהקה מיליון ומאתיים אלף צופים בסך הכל. באחת ההופעות נרשם מספר-שיא של 100,000 בני אדם. מוראז למד את כל החומר והשתלב יפה על הבמה. הוא מודה עד היום שיותר אנשים מזהים אותו כחבר 'יס' מאשר חבר בלהקת 'מודי בלוז' (Moody Blues) בה ניגן 15 שנה, לאחר פיטוריו מ'יס'.


אבל דברים שוב החלו להשתנות. הלהקה החלה לגשש שוב בכיוונו של ווייקמן, שאמנם הצליח יפה בכוחות עצמו אבל שקע בחובות אדירים בגלל הופעותיו האחרונות, שבוצעו על הקרח (!), בניגוד לכל הגיון כלכלי. ווייקמן הגיע לפת-לחם, התגרש ועבר לישון על ספסלים ברחוב. בריאן ליין, שניהל גם את ווייקמן, לא ידע מה לעשות איתו, ולכן נוצר אינטרס עסקי דחוף מצידו של ליין לשלב את ווייקמן חזרה במסגרת יס, כדי להציל אותו כלכלית.


וכך, למרות שמוראז היה קלידן מחונן, בחור נחמד וסימפטי עם מבטא משעשע, העדיפו אנדרסון וסקווייר לחזור לסוס המנצח. יס שאפה לשחזר את ימיה הגדולים. מסתבר שלמרות שמוסיקה היא שפה בינלאומית, חברי הלהקה נותרו בריטים בנשמתם, והעדיפו לנגן ביחד עם בריטים כמותם. ומעבר לכל השיקולים הכלכליים והלאומיים, חברי יס אהבו את ריק ווייקמן, זכרו לו את השנים היפות ורצו לעזור לחבר ותיק בצרה.


הלכה למעשה, מוראז פוטר באופן מיידי ונזרק לרחוב עם אשתו וילדתו. למרות הטראומה, מוראז הצליח להצטרף כקלידן לסיבוב ההופעות של 'דה מודי בלוז' ב-1978, והמשיך להופיע ולהקליט איתם עד 1991. במקביל, הקליט והופיע כ'דואט' עם פליט נוסף של יס, ביל ברופורד. כיום מוראז מופיע עם להקה שהקים לעצמו, מנגן סולו על הפסנתר, בעיקר בארה''ב, וגר בפלורידה עם אשתו.


ריק ווייקמן המרושש הצטרף במהירות להקלטת האלבום 'גואינג פור דה וואן' (Going for the one). כל עבודתו של מוראז על האלבום, בזמן החזרות, (שלא הוקלטה, אמנם) נשכחה כלא-הייתה. מוראז סוחב את העלבון על כך, עד היום. מבחינתו, להקת יס זרקה אותו לרחוב, פשוטו כמשמעו.


ההחלטה של 'יס' להופיע בארה"ב, להקליט בשווייץ ולהתרחק ככל האפשר מאנגליה (אפילו מוראז גר בברזיל!) לא נבעה ממניעים אנטי-לאומיים. עקב החמרה קשה בחוקי מס הכנסה באנגליה של שנות השבעים, נאלצו עשירי בריטניה וכוכבי-רוק רבים לצאת מן הארץ, כדי לא לספוג פגיעה קשה בהכנסותיהם וברווחיהם. חוקי המס החדשים (90% מס הכנסה לעשירים) פגעו בעיקר באחוזון העליון הבריטי. לכן, בהוראת רואי החשבון שלהם, בילו חברי יס יותר ויותר זמן בארה"ב, העדיפו להקליט במדינות קרובות כמו שווייץ או שוודיה, ולא יכלו לחזור הביתה מסיבות משפטיות טהורות. הם היו 'פליטי-מס' לכל דבר ועניין. משפחותיהם ביקרו אותם מדי פעם באותה 'גלות פיננסית', שהשפיעה עמוקות על תעשיית המוסיקה הבריטית.


ההקלטות באזור מונטרו (Montreux) עברו בנעימים. במהלך אחת המסיבות ישב סקווייר עם ווייקמן, וביקש ממנו להצטרף לסיבוב ההופעות המתקרב. לאחר שווייקמן הסכים, הסביר לו סקווייר באדיבות שאין טעם להצטרפותו להופעות, אם הוא לא חלק מהלהקה, והציע לו להצטרף כחבר מן המניין. ווייקמן שוב הסכים. למחרת פתח את מגזין 'מלודי מייקר' וגילה שתמונתו מופיעה על השער תחת הכותרת 'ווייקמן חוזר ללהקת יס'. מסתבר שסקווייר הימר שווייקמן יגיד 'כן', ולכן יצאה הודעה לעיתונות חמישה ימים לפני שהשניים דיברו. ווייקמן כעס וקילל, אבל כמו תמיד, נרגע בסופו של דבר.



Yes - Going for the One 1977 הסינגל 'וונדרס סטוריז' (Wondrous Stories) הגיע, לראשונה בתולדותיה של הלהקה, למקום ה-7 במצעד הסינגלים הבריטי. האלבום עצמו הגיע למקום ה-1 במצעד הבריטי ולמקום ה-8 בארה"ב. אפילו הסינגל 'Going for the One' הגיע למקום ה-24 באנגליה. למרות שהמוסיקה היתה הרבה פחות חדשנית מהאלבום Relayer, הקהל לא רצה לשמוע את יס ממציאים את הגלגל שוב. ועדיין היתה שם מוסיקה קסומה לגמרי, עם העיבודים הקלאסיים של יס והרבה אורך-נשימה שאיפשר לכל הנגנים להתבטא ו'לחשוב' תוך כדי נגינה. היצירה 'אווייקן' (Awaken), אפוס קלאסי של יס, הדגימה את גדולת ההרכב.


ההצלחה המסחרית הגדולה ברחבי העולם, תקופת השפע והגידול ברווחי תעשיית המוסיקה, גרמו לחברי הלהקה לבזבז כמויות גדולות של כספים על בתים, מכוניות, נסיעות, מסיבות גדולות ובילויים אינסופיים. הם טסו מהופעה להופעה במטוס פרטי, ישנו במלונות היוקרה הגדולים ביותר והופיעו מול אולמות מלאים. אפילו כששהו בשווייץ, נהנו להרוס מכוניות שכורות בשביל הכיף.


סטיב האו בנה לעצמו אוסף מרשים של 150 גיטרות, השקעה כלכלית נבונה במיוחד. במהלך אחד מסיבובי ההופעות שלהם, סירב האו להיפרד מהגיטרה האהובה עליו (גיבסון) ולכן קנה עבורה כרטיס טיסה לצידו במחלקה ראשונה במטוס קונקורד, תחת שם הנוסע "מיסטר גיבסון". באותה תקופה הם החלו להופיע עם במה מסתובבת (360 מעלות), טריק הנדסי שהגדיל את פוטנציאל מכירות הכרטיסים בכל הופעה. הלהקה מכרה כמויות גדולות של מוצרי יס, ובראשן חולצות 'יס', שממשיכות להימכר עד היום.


כמעט כולם האמינו, בצורה קצת נאיבית, שהשוק ימשיך לגדול ולפרוח. חלק מן המוסיקאים נכנסו לחובות רציניים, שהלכו והעפילו עם השנים. באנגליה כבר החלה מהפיכה חברתית של ממש עם עלייתו של דור הפאנק (Punk, לא Funk) בהנהגת ה'סקס פיסטולס'. יס החלה להיראות בלתי-אופנתית בעליל. את הסימנים של התקופה היה ניתן להרגיש מיד. האלבום התשיעי של הלהקה, טורמטו (Tormato), שהוקלט בפברואר-יוני 1978 ויצא ב-22/9/78, היה מצועצע, מבולבל ולא סיפק את הסחורה.


בעיות של עיבוד, הפקה והקלטה פגעו בחלק מן החומרים הטובים שהולחנו. הטכנאי אדי אופורד לא השתתף בעשייתו, ולמרות שהאלבום כלל בתוכו מספר רגעים חזקים, התוצאה הסופית היתה לעתים מביכה. הטקסט של השיר 'דונט קיל דה ווייל' (Don't Kill the Whale), למשל, לא התקבל בברכה על ידי רוב מעריצי יס, שמעולם לא צדו לווייתן מימיהם. ברגע מיותר אחר, השיר 'סירקוס אוף הוון' (Circus of Heaven) הקליט ג'ון אנדרסון את בנו הצעיר דמיאן (שאת שמו, אגב, לקח מהספר 'דמיאן' מאת הרמן הסה), ביצירה נוטפת-מתיקות על לונה-פארק שמימי. בפעם הראשונה והאחרונה התגנב לו חייזר אל שיר אחר, 'ארייבינג יו-אף-או' (Arriving UFO). אף אחד מהקטעים באלבום לא הפך לקלאסיקה.



Yes - Tormato 1978 על עטיפת טורמטו הצטלמה החבורה עם מעילי עור שחורים ומשקפי שמש כדי להיראות Cool ולהתאים "למראה החדש של הצעירים". זה כמובן היה פתטי. כדי להוסיף שמן למדורה, החליט המעצב של העטיפה מחברת היפגנוסיס (Hipgnosis) לזרוק חתיכת עגבניה על כל העיצוב, כולל על חברי הלהקה, שנעלבו עד עמקי נשמתם. אמנם גם ב'טורמטו' נרשמו כמה רגעים קסומים ומשובחים, וסיבוב ההופעות של 78-79 היה מוצלח, בעיקר בארה''ב; אבל הכיוון האמנותי של הלהקה הלך לאיבוד, ולכן הפירוק שבא בעקבותיו לא היה מפתיע.


שנת 1979 היתה מוזרה למדי. מכירות האלבומים נפלו. הפאנק שלט בכיפה, הדיסקו מלך באולמות הריקודים, והתקשורת עשתה לרוק המתקדם טקס אשכבה פומבי בעודו בחיים. אמנם העסקים התנהלו לכאורה כרגיל: ווייקמן הוציא את אלבום הסולו "רפסודיז" (Rhapsodies). סטיב האו השלים אלבום סולו שני (The Steve Howe Album), ואף הוחלט להיפגש בפריז ולהקליט אלבום נוסף.


ווייקמן ואנדרסון סוף-סוף הסתדרו יפה ביחד והחלו לכתוב חומר במשותף, אך שאר חברי הלהקה פשוט לא הגיעו לחזרות באולפן. חברת התקליטים החליטה לשלוח מפיק מוסיקלי בשם רוי תומאס בייקר כדי לשמן את הגלגלים, אך הוא היה שנוא על כולם ויצר מצב שבו אף אחד לא רצה לעבוד איתו. גם האולפן עצמו לא התאים ללהקת רוק. הלהקה הצליחה איכשהו להקליט 10 שירים, אך הם נגנזו, ולא יצאו לאור באף אלבום רשמי של יס. אלן ווייט שבר את הזרוע בתאונת סקטים, אנדרסון ווייקמן הלכו להשתכר בפאב קרוב, ועת הפירוק הגיעה.


מנהל הלהקה, בריאן ליין, סיפר ששנת 1979 היתה הגרועה בחייו. הוא בדיוק החלים מניתוח להסרת גידול בזרועו, כשיום בהיר אחד הגיעו למשרדו סקווייר, ווייט והאו. הם סיפרו לו שפיטרו את אנדרסון בעקבות סכסוך כספי. הבסיס למריבה היה צורת הניהול הפיננסי של ההרכב: הם החזיקו קופה אחת משותפת, וכל אחד לקח ממנה כמה שרצה. ככל הנראה החל אנדרסון לגרוף כמויות גדולות מדי של כספים לעצמו, וביזבז אותם על מותרות. לפתע מכירות האלבומים נפלו, והקופה החלה להראות סימנים של התרוקנות. חברי הלהקה האחרים הרגישו עשוקים. כדי לשפוך חומצה על הפצע הטרי, התפתח סכסוך מכוער בין ניקי, אשתו של סקווייר, לבין ג'ני, אשתו של אנדרסון. במקביל, החליט הסולן הוותיק שהגיע הזמן לעבוד לבד על קריירת סולו. היו שאמרו שהלהקה התפרקה בגלל שילוב של עייפות מתמשכת, אובדן ההשראה, לחץ מצד הנשים והמשפחות, רדיפת בצע ושעמום.


יס הגיעה לפרשת-דרכים. מעתה ואילך, כל פעילותה האמנותית והעסקית התנהלה תחת אילוצים לא ענייניים. לא היה להם הרבה להגיד מבחינה מוסיקלית, אבל הם עדיין היו צריכים לשלם את הארנונה ואת המיסים למען פרנסת המשפחות. לא היה להם את האומץ לשנות כיוון ולמצוא עבודה 'רגילה', למרות שהדור שלהם סיים את תפקידו. איך אמר איאן אנדרסון מלהקת ג'טרו טאל? "זקן מדי לרוקנרול, צעיר מדי למות". איאן צדק, כמה שהוא צדק.


מאז האלבום "רילייר" (Relayer), הלהקה רק חזרה על עצמה (במקרה הטוב) או פשוט חזרה אחורה (במקרה הרע). האלבום ההוא משנת 1974 היה יכול להיות פתח מצוין לכיוון חדש, נועז יותר ומקורי יותר, אך ההצלחה והעושר הכלכלי סינוורו את האמנים וטשטשו את חושיהם. הם החליטו שמה שהיה הוא מה שיהיה, ואין טעם לשפר את מה שכולם אוהבים. ההצלחה גרמה ללהקת יס לחשוב שהם הגיעו ליעדם, אלא שהיעד האמיתי היה לעשות מוסיקה מקורית ומעניינת. זה מה שנשכח, או יותר נכון טואטא מתחת לשטיח. עצוב לומר, אבל משנת 1977 ועד היום, להקת יס לא עשתה כמעט שום דבר ראוי לציון. כדי להתפרנס ב"כבוד" ולהמשיך לחיות את החיים הטובים על המסלול המהיר, הרוקרים המזדקנים החליטו למכור את נשמתם לכל מי שיחפוץ, ברציפות ובעקביות.


בכל מקרה, ווייקמן אנדרסון כבר היו בחוץ. מסתבר שווייקמן הפך לפליט-מס (מושג כלכלי, שאומר שאתה לא יכול להיכנס למדינה שלך בגלל שפקידי המס רודפים אחריך) ולא יכול היה להשתתף באף פרוייקט מוסיקלי מחוץ לשווייץ. אנדרסון באמת האמין שהלהקה הגיעה לסוף דרכה, והוא כמובן צדק, בחושיו החדים. אז מי נשאר? האו, ווייט וסקווייר. סטיב האו היה מבולבל וחסר ביטחון. ווייט לא היה מעוניין בקריירת סולו, מסיבות של אגו חלש ומחסור חמור בחומרי סולו. סקווייר לא האמין שיחזיק מעמד לבדו, וסירב לעכל את העובדה שהלהקה אכן סיימה את תפקידה בהיסטוריה של הרוקנרול. השלושה חיפשו נואשות זמר וקלידן חדשים; הם מצאו אותם במהירות.


הלחץ היה אדיר: בריאן ליין מכר מראש סיבוב הופעות ענק בארה"ב, עוד לפני שידע על עזיבתם של הקלידן והזמר. עכשיו הוא היה תקוע עם שלל חוזים שהיה עליו לכבד ויהי מה. במילים אחרות, ליין היה חייב לספק את הסחורה. למזלו, הוא ניהל גם את "דה באגלז" (The Buggles), שהצליחו בגדול עם הלהיט "וידאו הרג את כוכב הרדיו" (Video Killed The Radio Star) ועבדו קרוב מאוד לאולפן של יס. באופן טבעי, לכן, התחבר הצמד שהיה באגלז, טרוור הורן (שירה) וג'ף דאונס (קלידים) לשלישייה המבולבלת. כך קמה יס של שנת 1980 והאלבום השנוי במחלוקת, "דרמה" (Drama), שיצא לאור ב-18/8/80.



יס החדשה של 1980: מימין - הורן, סקווייר, ווייט, דאונס, האו ג'ון אנדרסון היה עסוק בבניית קריירת הסולו החדשה שלו, חלקה בשיתוף מוצלח עם ואנגליס, כששמע את הבשורה: להקת יס התאחדה מחדש. את ווייקמן החליף דאונס, ואת אנדרסון החליף הורן. המעריצים הותיקים היו המומים ו/או זועמים ו/או משועשעים.


התוכנית היתה ערמומית: אסור לספר לקהל האמריקני שהזמר והקלידן הוחלפו. גם צריך למהר עם האלבום, בגלל שאין זמן וצריך לעלות על המטוס לארה"ב ממש בקרוב. החבר'ה עבדו 18 שעות ביממה במספר אולפנים בו-זמנית, חיברו קטעים לקטעים והצליחו לצאת עם אלבום מוכן בזמן הנכון. רוג'ר דין חזר לעמדת מעצב העטיפה. באופן מפתיע ביותר, האלבום זינק למקום השני במצעד הבריטי ולמקום 18 בארה"ב. המעריצים הותיקים הופתעו לשמוע את סטיב האו מנגן, לראשונה בחייו, בסגנון "הבי מטאל" (Heavy Metal) בוטה. העיבודים היו הדוקים, מהונדסים, מתמטיים. הטקסטים היו ברורים, חד-משמעיים. "דרמה" היה אלבום אחר לדור אחר. הורן שר גבוה במיוחד, בנסיון ברור להיכנס לנעליו הגדולות-קטנות של אנדרסון. השורה "I am a Camera" מהשיר Into the Lens הפכה ללהיט קטן. ולמרות הכל, הדמיון היחיד בין הורן לאנדרסון התמצה בפרט קטן אחד: שניהם היו נמוכים. וזהו.



Yes - Drama 1980 הורן ודאונס נאלצו ללמוד חומר מוסיקלי רב בזמן-שיא. אף אחד מחברי הלהקה לא ידע לקרוא או לכתוב תווים כמו שצריך (מלבד ווייקמן, שכבר היה איננו), ולכן ללהקה לא היה חומר כתוב ונגיש. לא היתה ברירה אלא פשוט להאזין לתקליטים עצמם וללמוד. זו לא היתה משימה קלה, אבל השניים הצליחו. התעוררה גם שאלה מעניינת: למי שייך השם יס? מסתבר שעורכי הדין עדיין לא התעוררו כדי לריב, אבל הסיפור הזה עתיד היה לעורר מהומה גדולה בין המוסיקאים וחברת התקליטים.


ג'ף דאונס זוכר את הצד המצחיק בסיבוב ההופעות של 'דרמה'. הוא סיפר כיצד סקווייר לא הפסיק לאחר לטיסות. לאחת מהן הוא הגיע באיחור רב, לאחר שגילה שארז בטעות את בגדיו ושלח אותם במזוודה. אל המטוס הגיע הבסיסט כשהוא לבוש רק במעיל ארוך ותחתונים. באחת ההופעות האחרות, הלהקה התכוונה לעלות לבמה וגילתה שכריס נעדר. מסתבר שהוא נרדם באמבטיה של בית המלון. הנהלת יס התקשרה למכבי האש, שפרצו את דלת חדר המלון כדי להעיר את הבסיסט הרוחץ. כשהגיע להופעה, באיחור של שעה, רק שאל בחיוך: "יש בעיה?".


ההופעות בארה"ב עברו בשקט יחסי, למרות שחלק מן האמריקנים שמו לב שטרוור הורן איננו ממש ג'ון אנדרסון. הוא היה סולן הרבה פחות טוב, עם הרבה פחות ביטחון עצמי. בניגוד לג'ון אנדרסון, שמיתרי קולו היו עשויים כנראה מפלדה, הורן איבד את קולו במהירות רבה והשפיל את עצמו בפומבי לא פעם ולא פעמיים מול קהל של אלפים. כשהגיעו לאנגליה, התגובה כבר היתה זועמת. הקהל צרח "בוז", "מאונן", "לך תזדיין" או "רד מהבמה, אנחנו רוצים את ג'ון" על הורן. זו היתה חוויה כואבת מאוד עבורו, שאותה לא שכח לעולם. בסוף הסיבוב, בדצמבר 1980, הבטיח שלא יעלה יותר על במה.


לראשונה בחייהם, הרגישו האו, סקווייר ווייט את טעם הבוז העמוק מצד קהל נאמן ומסור, שהרגיש נבגד. התחושה הקשה הזו לא עברה במהירות, והלקחים הופקו. הזעם והעצבים שהצטברו יצאו על המנהל, בריאן ליין. בתחילה הודיעו לו הורן ודאונס שהם מפטרים אותו מתפקידו כמנהל באגלז. שבועיים אחר כך הגיעה להקת יס למשרדו כדי להודיע שהם מפטרים אותו מתפקידו כמנהל הלהקה. ליין נפגע כמובן, אבל הציע להם לנשק את רגליו של אנדרסון כדי שיבוא חזרה. במקביל הציע להורן להפוך למפיק מוסיקלי.



Yes - YesShows 1980 חברת אטלנטיק הבינה שימיה של להקת יס ספורים, והחליטה לסחוט את הלימון המוסיקלי בעזרת אלבום הופעה שני, יסשואוס (YesShows). הוא יצא בדצמבר 1980, בתקליט ויניל כפול, והכיל 79 דקות מהופעות שהתקיימו בין אוגוסט 1976 ועד אוקטובר 1978. האלבום מעניין בעיקר בגלל העובדה שתיעד את פטריק מוראז על הקלידים, בשני הקטעים הארוכים והחשובים באלבום: "ריצ'ואל" מתוך אוקינוסים טופוגרפיים ו"גייטס אוף דליריום" מתוך רילייר. יסשואוס יצא על דיסק ב-1987, קיבל רימסטר ראשון ב-1994 ורימסטר נוסף ב-2001. הוא נחשב פחות מוצלח בהשוואה לקודמו (יססונגס - YesSongs).


להקת יס התפרקה סופית-לכאורה בינואר 1981. הודעה נמסרה לעיתונות. עיתונאי הרוק בכל העולם מחקו את השם מספרי הטלפונים שלהם. אף אחד לא האמין שההרכב יתאחד כל כך מהר מחדש, ואף אחד לא צפה את המריבות שיבואו בעתיד.


כמה שבועות אחר כך, חזרו האו ודאונס למשרדו של ליין. הם הביאו איתם את ג'ון ווטון (שבדיוק סיים את עבודתו עם ההרכב UK) וביחד החליטו על הקמת להקת "אסיה" (Asia). גם קאלר פאלמר הצטרף אליה. שלוש שנים אחר כך התחנן סקווייר שאנדרסון יחזור ללהקה, והורן אכן שימש כמפיק מוסיקלי, בדיוק כפי שחזה מר ליין.


במרץ 1982 הוציאה 'אסיה' לאור את אלבומה הראשון, שהגיע לצמרת המצעד האמריקני. גם האלבום השני (Alpha) נמכר נהדר בשנת 1983. ללא ספק, היתה זו הצלחה מסחרית גדולה, אך כשלון אמנותי שנחקק בהיסטוריה של הרוק המתקדם.


זו היתה להקה ריקנית, צפויה, מכאנית, שבלונית, מנייריסטית, מלוקקת ומזויפת. מכל התכונות הטובות של הפרוג נשארו רק בומבסטיות, וירטואוזיות מיותרת ויומרה חסרת כיסוי. זו היתה פרנסה מצוינת, אין ספק, אבל בכל הספרים והעיתונים שסיכמו את התקופה, להקת 'אסיה' היתה המסמר האחרון בארון הקבורה של הרוק המתקדם. זו היתה הוכחה נוצצת וחד-משמעית לעובדה שהדינוזאורים של הפרוג איבדו את דרכם. הביקורת הנקודתית היתה מדויקת, אך הביקורת על הרוק המתקדם בכללותו היתה מכוערת.



טרוור רייבין - Trevor Rabin סטיב האו דווקא היה מרוצה. הגיטריסט הנשוי הצליח לייצב את הקריירה שלו, נפרד מהלהקה המאוסה והסכסוכים העתיקים, החזיר לעצמו את הביטחון העצמי ואת האמון בתעשייה. אבל שום דבר לא נמשך לנצח: יום אחד קרא בעיתון שלהקת יס מתאחדת, והפעם עם גיטריסט חדש בשם טרוור רייבין (Trevor Rabin), שהגיע מדרום-אפריקה, רחמנא לצלן! האו כמעט הקיא את נשמתו מרוב גועל. אגב, אין קשר בין משפחת רבין הישראלית ובין רייבין הדרום-אפריקני.


למעשה, סקווייר ווייט דאגו להישאר עסוקים. מעטים יודעים כי אחרי מותו של ג'ון בונאהם, החליט הגיטריסט האגדי של לד זפלין, ג'ימי פייג', לשתף פעולה עם השניים. הסופר-טריו החדש נפגש בסודיות מוחלטת בביתו של פייג' והקליט 8-9 שירים פרוגרסיביים למהדרין. הם אפילו חשבו על השם XYZ בגלל הצירוף של המילים Ex-Yes וZeppelin. אלא מה? רוברט פלאנט בא להאזין לחומר החדש והחליט שהוא מתוחכם מדי בשבילו. משם הכל התפרק. היו שאמרו שמותו של בונהאם השפיע על פלאנט קשה מדי ועירער את שיקול דעתו.


בשנת 1982 קיבלו סקווייר ווייט המלצות שונות מאנשים שונים. השם טרוור רייבין הגיע אליהם. רייבין, יליד יוהנסבורג 1954 (דרום-אפריקה), הוא בן למשפחה יהודית רפורמית. שמו הקודם היה טרוור רבינוביץ', והוא החליט לקצרו ל"רבין" (Rabin), שמבוטא באנגלית כ"רייבין". הוא עבד כמפיק מוסיקלי, גיטריסט וזמר מצליח במולדתו. הוא למד פסנתר מגיל 6 וגיטרה מגיל 12. בגילאים 16-18 נחשב לנגן אולפן מעולה, ואהב במיוחד ג'אז ופיוז'ן.


רייבין גם שמר על קשרים טובים עם הקלידן מאנפרד מאן (Manfred Mann) - גם הוא מוסיקאי יהודי דרום-אפריקני. בניגוד לרוב חברי יס, הוא שלט היטב בתווים. הם טילפנו אליו, הוא טס ללונדון, השלושה אכלו ארוחת צהריים וניגנו כל הלילה. למחרת בבוקר קמה גירסה חדשה של יס, רק בלי השם הישן והטוב.


סקווייר נזכר בקלידן טוני קיי, אותו פיטר בעצמו לפני שנים רבות, הרים לו טלפון והזמין אותו להצטרף להרכב החדש. קיי הגיע, בילה חודש בנגינה על ההאמונד, הסתכסך עם רייבין, הבין שאין לו סיכוי להמשיך - ועזב. אדי ג'ובסון (Eddie Jobson) הובא להחליפו, אך נשאר לתקופה קצרה מאוד, ונעלם. בסופו של דבר, את רוב הקלידים באלבום עשה רייבין. הרעיון היה לקרוא ללהקה "סינמה" (Cinema) דווקא. הם עשו חזרות במשך תשעה חודשים בצפון לונדון, והקליטו כמה סקיצות של קטעים לקראת אלבום.


פיל קארסון מחברת 'אטלנטיק' החליט שזה יהיה נפלא אם הלהקה תתאחד במלואה. הוא השקיע 150,000 דולר מכיסו הפרטי בהפקת האלבום, לאחר שאטלנטיק עצמה היתה מוכנה לתת רק 150,000 להפקה. טרוור הורן, שהפיק את האלבום בפועל, חשב שרייבין לא יכול להיות הזמר המוביל. סקווייר לא הסכים לשיר, והתעוררה בעיה. באמצע עבודת העריכה הסופית, יזם קארסון שיחה טלפונית דחופה עם ג'ון אנדרסון, במטרה לשכנע אותו לשיר באלבום החדש. הסולן-לשעבר היה עסוק באותה תקופה בפרוייקט משותף עם ואנגליס, אך היה פתוח להצעות.


אנדרסון נפגש עם סקווייר במכוניתו, שמע את החומר החדש והתלהב. הוא שאל את סקווייר איך קוראים ללהקה. סקווייר ענה שקוראים לה "סינמה". אנדרסון טען שאם הוא ישיר באלבום החדש, זה יישמע כמו יס. הוא שאל את סקווייר מפורשות אם הוא רוצה להחזיר את יס לתמונה שוב. סקווייר השיב 'כן' בהיסוס. אנדרסון הסכים. חברת התקליטים העדיפה, כמובן, את השם המוכר "יס", שהפך למותג רווחי ביותר, על פני כל שם אחר. ב"אטלנטיק" ידעו היטב שהמוניטין של יס, כמותג ותיק בשוק, יקפיץ את המכירות באופן דרמטי.


במהלך ההקלטות הגיע נשיא אטלנטיק, אמט ארטגאן (Ahmet Ertegun), לאולפן. הוא ניגש לכריס סקווייר וציווה עליו: "אתם חייבים להוציא שיר להיט עכשיו. כריס, אני סומך עליך שתצליח לעשות את זה". סקוויר, שנים רבות אחר כך, סיפר "זה מה שהוא אמר, והצלחנו לעשות את זה, כמובן". בשנות השבעים, חברת התקליטים מעולם לא הפעילה עליהם לחץ כל כך ישיר ובוטה כמו עכשיו. אחרי הכל, הזמנים השתנו מן הקצה אל הקצה: מאז שלהי שנות השבעים, סבלה תעשיית המוסיקה ממיתון מתמשך. כל תקליט חדש זכה לליווי קפדני של המנהלים הבכירים בלייבלים הגדולים. בלי להיט, יס היתה מתרסקת ולא חוזרת.



Yes 90125 קארסון נסע להיפגש עם הנהלת אטלנטיק כדי לשכנע אותם להשקיע עוד כסף בהקלטות, עכשיו כשאנדרסון נמצא על הסיפון, עם המותג "יס" ביד. הוא קיבל את הכסף, ההקלטות עם אנדרסון הושלמו תוך שבועיים, האלבום קיבל את השם המוזר 90125 בגלל המספר הקטלוגי שלו ברשימה הפנימית של אטלנטיק. בזכות הסינגל שיצא באוקטובר 1983 לתחנות הרדיו והטלוויזיה, הצליח האלבום למכור 8 מליון עותקים, בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות הלהקה.


באופן מפתיע מאוד, הפכה יס ללהקת פופ לוהטת, עם וידאו-קליפ ושיר קיצבי וקליט ביותר, המושמע גם היום בכל תחנות הרדיו בעולם: Owner of a lonely Heart (בתרגום עברי: "בעליו של לב בודד"). ההפקה המצוחצחת של הורן איפשרה לקטע הזה להתיישן היטב, בלי להישמע כמו משהו שהוקלט בהכרח בשנות השמונים.


זו כמובן לא היתה אותה הלהקה: לא מהבחינה המוסיקלית הטהורה וגם לא מבחינת יחסי הכוחות הפנימיים. האלבום לא נשמע כמו רוק מתקדם כלל ועיקר. יס החדשה פשוט ויתרה על החזון המוסיקלי הישן שלה. אנדרסון, לראשונה, לא היה המנהיג. הוא לא היה זה שכתב את הלהיט. רייבין היה הכוח החזק בלהקה, והוא היה זה שעשה את רוב העבודה. רייבין, אדם אנרגטי ובעל חוש עיסקי וטכני משופשף, קיבל את רוב ההחלטות.


ההצלחה הכלכלית המרשימה של יס יצרה תגובת שרשרת מעניינת. לפתע הבינה אטלנטיק שחברי הלהקה היו עשירים מספיק בשביל לתבוע אותה על אי-תשלום תמלוגים משנות השבעים. ההנהלה פישפשה ב'בוידעם' של ארכיון התמלוגים וגילתה "להפתעתה" שהיא חייבת להם סכומים אדירים של כסף. ארובות השמיים נפתחו והמוסיקאים קיבלו, אמנם באיחור, חלק מן הכספים שהגיעו להם.


מנהל חדש, טוני דימיטריאס, החליף את בריאן ליין. פתאום התייחסה תעשיית המוסיקה ללהקה המנוחה ברצינות. כל הדלתות נפתחו בפניהם. אפילו רשת אם-טי-וי (MTV) שידרה את הוידאו-קליפ של הלהיט המרכזי. מאות אלפי בני-נוער נתקלו בשם 'יס' לראשונה בחייהם, והופתעו לשמוע את אלבומיהם משנות השבעים, שהיו כמובן שונים לגמרי.



להקת יס החדשה עם טרבור רייבין
משמאל לימין: סקווייר, רייבין, קיי, ווייט, אנדרסון


"אני משוכנע לגמרי שאם 90125 לא היה קורה, היה מתעורר סימן שאלה באשר לקיומה של יס כלהקה", אמר ריק ווייקמן על ההצלחה המפתיעה של האלבום, בראיון שנתן למגזין "בילבורד" בנובמבר 2003. "אני חושב שהגעתו של טרוור הורן לעמדת ההפקה היתה מרכיב מכריע בהצגת הלהקה באור חדש". ווייקמן הוסיף ש"הרבה אנשים שואלים אותי באילו אלבומים של יס הייתי רוצה לנגן. אני תמיד עונה: 90125. אני חושב שיכולתי לתרום לאלבום הזה".


תוך 15 חודשים קיימה הלהקה 200 הופעות. כל מי שהיה מעורב בסיפור, עשה הרבה כסף. בזכות הלהיט שהגיע למקום ה-1 בטבלת ה-100 החמים של בילבורד בארצות הברית, התייחסו אליהם כמו כוכבי רוק אמיתיים, בכל מקום. אפילו מייק ג'קסון, פרנק זאפה ומקס גרהאם סימפלו את הלהיט הבודד של יס.


הלהקה תיעדה את סיבוב הניצחון בעזרתו של במאי צעיר ומבטיח, סטיבן סודרברג. האחרון לקח את ג'ון אנדרסון לצפות בסרט הפארודי 'ספיינל טאפ' (Spinal Tap) שהחל לתפוס תאוצה בקרב מחתרת בינלאומית של מוסיקאי רוק כבד. אנדרסון תיאר את החוויה כך: "נכנסתי לסרט וראיתי את כל העולם שלי לפניי. זה העיף לי את הראש. אף פעם לא צחקתי כל כך. מאותו הרגע, לא יכולתי לקחת את עצמי ברצינות יותר".


אחרי הסיבוב הארוך והמצליח הזה, שבו רכשה לעצמה קהל חדש וצעיר יותר, אצה-רצה "יס" לאולפנים כדי להקליט אלבום נוסף. הפעם התבצעו ההקלטות באיטליה, לונדון ולוס אנג'לס; המניע: שיקולי מיסוי, כמו בשנות השבעים - העיקר לא להקליט שוב באנגליה. בספטמבר 1987 יצא האלבום "ביג ג'נרייטור" (Big Generator) לחנויות, אך התוצאה היתה מאכזבת. שם האלבום היה אירוני (מושג כלכלי בעסקי השעשועים, שמשמעו 'אמן רווחי, כוכב מניב הכנסות') אך לא מדויק במקרה הזה.


המפיק, טרוור הורן, סיפר שכל חברי הלהקה לא יכלו להסכים על שום דבר. עשיית האלבום היתה בלתי אפשרית. הוא נכנס לעימותים עם אנדרסון וקיי, לכן עזב באמצע. לאנדרסון היה קשה מאוד לקבל את העובדה שהוא לא הבוס הגדול. נפוליאון ניסה לחזור לכיסא המצביא, אבל אף אחד לא איפשר לו להשתלט על העשייה.


"ביג ג'נרייטור" אמנם נמכר בשני מליון עותקים, והשיר "רית'ם אוף לאב" (Rhythm of Love) היה מאוד פופולרי באותה שנה, אך כל המעורבים הסכימו שבסופו של דבר מדובר היה במוצר בינוני לגמרי. יש לציין שאנדרסון וסקווייר התגרשו מנשותיהם במחצית הראשונה של שנות השמונים. סקווייר עבר לגור בהוליווד. אנדרסון נע ונד בעולם. בגלל הטראומה שבעשיית האלבום, הלהקה לקחה הפסקה של כמה חודשים. שוב הסתבר לחבורת "יס", שהם לא ממש מתים זה על זה.


לאחר 5 שנים עם ההרכב החדש והעשיר, ג'ון אנדרסון החליט שנמאס לו להדחיק את כשרונות המנהיגות שלו לטובת 'האיש החזק' רייבין. הוא אמנם הצליח להוציא לאור שני אלבומי סולו במהלך התקופה ההיא, אך החליט לעזוב בספטמבר 1988 עם תוכניות גדולות בראש. הוא הלך להקים הרכב 'יס' משלו, שבו הוא יהיה שוב המנהיג. אנדרסון חיפש שותפים לקואליציה החתרנית שלו.


אסור לשכוח שאנדרסון, בסופו של דבר, הוא איש אשכולות במובן הקלאסי של המילה. בתחילת הדרך הוא עסק באמרגנות ובכספים, כתב את כל הטקסטים, הלחין חומר רב, שלח ידו בציור ובספרות, הצטרף בשנות התשעים לארגון למען ילדים בשם Opio ותמך באוניצ"ף של האו"ם. כמו כן זכה, בקריירה ארוכה ומרשימה, להוציא כעשרה אלבומי סולו; הטוב מכולם הוא ללא ספק 'אוליאס אוף סאנהילו' (Olias of Sunhillow), שיצא ביולי 1976.


אנדרסון גם שיתף פעולה עם שורה ארוכה של אמנים אחרים: ואנגליס, קיטארו, קינג קרימזון (באלבום 'ליזארד'), ריק ווייקמן (באלבום '1984'), מייק אולדפילד (באלבום Crises), טוטו (באלבום The Seventh One), סטיב האו (באלבום שהוקדש לבוב דילן) וגם באלבום "לג'נד" של הלהקה הגרמנית טנג'רין דרים.


אנדרסון החל להרים טלפונים. הוא ביקש מביל ברופורד להגיע להקלטות, בלי לספר לו על החברים האחרים. רק כשהגיע, הבין ברופורד שנקלע לאיחוד מוזר של יס. הוא הריח צרות באוויר, אבל לא עזב, כי ידע שיש כאן כסף. היו דיבורים על השתתפותו של סקווייר בפרוייקט, אבל ברופורד ביקש לא להפגיש אותו עם הבסיסט, שאיתו מעולם לא הסתדר. במקומו הוזמן טוני לוין, אותו הכיר ברופורד בקינג קרימזון של שנות השמונים. נוצרה כימיה בין האו, ברופורד ולוין. עם אנדרסון הם הסתדרו קצת פחות טוב.

ABWH
אנדרסון ברופורד ווייקמן האו

בסופו של התהליך, אנדרסון הקים את ABWH, סופר-גרופ שכלל את Aנדרסון, Bרופורד, Wייקמן וHאו. האלבום שהוקלט ויצא בשנת 1989 בחברת התקליטים "אריסטה" (Arista) נמכר ב-750,000 עותקים. הוא לא היה מאוזן לגמרי, חלק מן הקטעים היו קיטש טהור והעיבודים לא תמיד נשמעו טבעיים, אבל לתוצאה הסופית היה קסם עדין, שהזכיר את הימים היפים של הלהקה. ציור העטיפה הנאה של רוג'ר דין הוסיף לנוסטלגיה. המעריצים, כמובן, היו מבולבלים: למה יש כאן הרכב שהוא יס אבל לא קוראים לו כך? התשובה עברה לפסים משפטיים.



ABWH האלבום

יס בשנות ה-90

בפועל התקיימו שני הרכבי יס בארה"ב: אחד בחוף המזרחי, אחד בחוף המערבי. השאלה "למי יש את הזכות להשתמש בשם יס?" עלתה, צפה והגיעה לבית המשפט. סקווייר, רייבין, קיי ווייט תבעו את ABWH על שימוש בלתי-חוקי בשם יס, בעיקר בגלל הפוסטרים של ההרכב לקראת ההופעות, בהם הכריזו האמרגנים על "ערב של מוסיקת יס פלוס" ("An Evening of Yes Music Plus").


הסכסוך נסגר מחוץ לכתלי בית המשפט. בלהקת ABWH חשבו שהבלגן נגמר, ונסעו להקלטות של אלבומם השני באירופה. במקביל החלו חברי יס להקליט בלוס אנג'לס חומר משלהם. אך לפתע החלו מנהלי החברה לגשש עם רעיון של איחוד כפוי בין שני ההרכבים.


אך נראה האיחוד של יס בתחילת שנות התשעים: אנדרסון, סקווייר, טוני לוין, טוני קיי, ווייקמן, ווייט, ברופורד, רייבין והאו הוזמנו לנגן באלבום, שהופק על ידי ג'ונתן אליאס עבור חברת אריסטה, שהוציאה לאור גם את ABWH. המניע ליוזמה היה כלכלי לגמרי. המטרה: למכור כמה שיותר עותקים על חשבון המותג "יס". ההפקה: מורכבת, כושלת ומבולבלת. התקשורת בין המוסיקאים: אפסית. התיאום בין הצוותים: שלילי. כמות המפיקים והטכנאים: אדירה.



יוניון - האיחוד
Yes - Union 1991 האלבום המפלצתי "יוניון" (Union) יצא לאור באפריל 1991. ריק ווייקמן כינה אותו Onion (בצל) כיוון ש"כל פעם ששמעתי אותו התחלתי לבכות". אף אחד מן המעורבים לא היה מרוצה. הנסיון להפגיש בין שמונה מוסיקאים מבוגרים, מסוכסכים ומרוחקים נחל כישלון.


הסאונד של אלבום האיחוד הדיגיטלי היה כה ממוחשב ומעובד, עד שקשה היה להבין מי מנגן מה ולמה. חוברת הקרדיטים נראתה כמו מדריך דפי זהב. רוג'ר דין שוב נקרא לדגל, וסיפק איור מרשים למדי, רחוק שנות-אור מן העיצוב המנוכר של 90125.


בסיבוב ההופעות ה'מאוחד' של "יוניון", לעומת זאת, המצב דווקא היה סביר. חלק מן המעורבים היו צריכים את הכסף בשביל לשלם חובות או בשביל לממן פרוייקטים עתידיים, ולכן סתמו את הפה במשך שלושה חודשים ועשו את עבודתם בשקט. חלק דווקא נהנו. בסופו של דבר מכר האלבום 750,000 עותקים, בדיוק כמו ABWH. המעריצים כנראה הריחו שמשהו לא בסדר, ובאלבום לא היה אף להיט.


ביל ברופורד אמר באותה תקופה: "להקת יס סובלת מבעיה קשה של ניהול פיננסי גרוע. במקום לעסוק ביצירה ובמוסיקה, חברי הלהקה נאלצים 'לכבות שריפות' על ידי ביצוע פרוייקטים בזמן דחוק, כדי לשלם חובות ולמלא התחייבויות קודמות. גוף שכזה, ללא תזרים מזומנים קבוע, פוגע בקהל שלו בצורה קשה. לדעתי יס איבדה הרבה מאוד מעריצים, ביניהם גם אותי".



להקת יס בתקופת 'יוניון' של 1990
משמאל לימין: קיי, רייבין, ווייקמן, ווייט, סקווייר, אנדרסון, ברופורד, האו


אחרי שהסיפור של "יוניון" הסתיים סוף-סוף, הלכו האו, ווייקמן וברופורד לדרכם העצמאית. ווייט, אנדרסון, סקווייר, קיי ורייבין החלו להקליט אלבום נוסף, "טוק" (Talk). הפעם היה זה בעיקר שיתוף פעולה בין אנדרסון לרייבין, כשהאחרון עשה את רוב העבודה האולפנית של ההפקה והעריכה הטכנית, לראשונה על גבי מחשב. למעשה, רייבין עבד כמעט כל יום במשך 15 שעות בערך.


תהליך העבודה הכולל על 'טוק' נמשך 18 חודשים, לא פחות. בסופו של דבר, זהו אלבום לא רע, אלא שהגימור הממוחשב, ההקלטה עמוסת האפקטים ועודף הסינתיסייזרים יוצרים אצל המאזין תחושה של ניכור, או ניתוק. הצלילים לא נשמעים אנושיים או מציאותיים, והמיקס לא נשמע כאילו הופק על ידי להקה חיה ונושמת.



טוק - האלבום הבלתי-מדובר
Yes - Talk 1994 בצד העיצובי-שיווקי, רוג'ר דין נזרק הצידה הפעם. לוגו חדש וקליל עוצב ללהקה עבור 'טוק', ע"י פיטר מקס. ייתכן שמעריצים רבים פשוט פספסו את האלבום בגלל עיצוב העטיפה המפתיע, ולא בהכרח לטובה. האלבום 'טוק' יצא לאור בשנת 1994 ומכר 300,000 עותקים בלבד. אף להיט לא יצא לרדיו ולטלוויזיה. רבים ממעריצי יס לא יודעים עד היום על קיומו של 'טוק' ולא נחשפו לאף אחד משיריו.


הלהקה הופיעה עם החומר החדש ב-1995 בסיבוב הופעות מאכזב. מיד לאחריו החליט רייבין שהגיע הזמן לפרוש. הוא נפרד מלהקת יס, אך המשיך לעשות מוסיקה עבור סרטים הוליוודים מפורסמים כמו 'ארמגדון', 'קון אייר' או 'אויב המדינה'.


רייבין, שהחזיק את ההרכב על שתי כתפיו, סיים את תרומתו. אנדרסון וסקווייר לקחו את העניינים חזרה לידיים. כמו לפני 30 שנה, הם הרימו טלפונים למוסיקאים האחרים והחליטו לעשות קאמבק, אל ההרכב הקלאסי של שנות השבעים. אנדרסון השתקע סופית בקליפורניה, והחליט שזה המקום המתאים להרים הופעה עם סקווייר, וויקמן והאו. במרץ 1996 נערכו שלוש הופעות כאלה בסאן לואיס אוביספו (קליפורניה), והצליחו מאוד. אלא שריק ווייקמן החליט לעזוב שוב.


הלהקה נותרה מבולבלת, נכנסה לאולפן והצליחה להוציא לאור, בו-זמנית, שני אלבומים חדשים: "אופן יור אייז" (Open your Eyes) המסחרי והרדוד, וגם "קיז טו אסנשן" (Keys to Ascension), פרויקט ב-2 חלקים, שהיווה תיעוד מוצלח של הופעות חיות עם קטעים קלאסיים. קיז טו אנסשן היה אלבום ההופעות הטוב ביותר שהוציא הלהקה מאז 'יססונגס' בשנת 1973, אך המעריצים לא הבינו מן השם במה מדובר. הלהקה מיהרה לצאת לסיבוב הופעות, וסבלה מבלבול וחשדנות בקרב המעריצים באשר לאיכות החומר הרב, שיצא בבת-אחת.


כדי למלא את סוללת הסינתים הריקה של ווייקמן, וכדי לתגבר את סטיב האו בגיטרות ליווי, הובאו שני שכירי-חרב: בילי שרווד (גיטרה, יליד לאס-וגאס 1965) ומר איגור קורושב (קלידים, יליד מוסקווה 1965). אלו היו שני בחורים צעירים ומעריצים נלהבים של הלהקה, שהצטרפו לנבחרת ולא קיבלו יותר מדי קרדיט על הבמה ומחוצה לה. הקהל, עם הזמן, התרגל לרעיון, והשנים 1997-1998 היו טובות. כדי להמשיך ולייצר הכנסות, הוציאה ביוני 1998 חברת "איגל" (Eagle) אלבום מיוחד ושמו "פרנדז אנד רלטיבז" (Friends and Relatives), ובו מבחר של 19 קטעים הקשורים בלהקה מזוויות שונות: ריק ווייקמן ובנו אדם, ההרכב "ארת'וורקס" (Earthworks) של ברופורד, וקטעי סולו נוספים.


1998 היתה שנה סוערת לווייקמן. הוא עבד כמו מטורף על פרוייקט שאפתני שנועד ליצור עיבוד תזמורתי חדש ליצירתו "מסע אל מרכז כדור הארץ" (Journey To The Center Of The Earth), שחגגה 25 שנה להקלטתה הראשונית. באוגוסט התמוטט ווייקמן, והתקשה לנשום. הוא אושפז בבית חולים, שוחרר כעבור שמונה ימים ועבר תהליך שיקום של שישה שבועות. למרות שהפסיק לעשן ולשתות אלכוהול, משקלו העודף פגע בו. זו כמובן לא היתה הפעם הראשונה שגופו קרס: הוא כמעט נפטר בשנות השבעים, עקב אורח החיים חסר האחריות שניהל אז, שהוביל אותו לשלושה התקפי לב.


ווייקמן הבוגר עבר דיאטה, הפסיק לעשן ב-1979, ויתר על אלכוהול ב-1985, קם על רגליו וחזר לעבודה. ב-1984 התחתן עם הדוגמנית נינה קרטר, ובשנת 2001 כיכב, לראשונה בחייו, כשחקן המגלם את דמותו של אבאנאזה הרשע במחזמר 'אלאדין' שעלה באנגליה. ב-2004 התגרש מנינה, וב-2011 התחתן עם רייצ'ל קאופמן. בסך הכל, ריק התחתן 4 פעמים ויש לו שישה ילדים. תשלומי המזונות לילדים ולנשים הכבידו עליו מאוד במשך השנים, והכריחו אותו להמשיך ולעבוד כמעט ללא מנוחה.

סולמות ללא נחשים

הסולם של יס
Yes - The Ladder 1999 ב-20 בספטמבר 1999 הוציאה הלהקה את האלבום הפושר "דה לאדר" (The Ladder) ("הסולם"). יס עבדה כאן עם המפיק הקנדי ברוס פיירברן, שנפטר בביתו במפתיע לקראת סוף ההקלטות, בגיל 49. למרות הכוונות הטובות והעיבודים הווינטג'יים, המוסיקאים המבוגרים והמשועממים לא הצליחו להמציא צלילים חדשים ולפרוץ קדימה. אמנם התוצאה הכללית סימפטית וזורמת, אבל אי אפשר לקרוא לזה 'רוק מתקדם' בסוף המילניום.


הרביעייה הקלאסית של אנדרסון, סקווייר, האו ואלן ווייט, סייעו בהקלטות בילי שרווד בגיטרות ואיגור קורושב על הקלידים. תרומתם של שרווד וקורושב ב'דה לאדר' נותרה שולית למדי. הקטע הראשון באלבום, "הומוורלד" (Homeworld) היה למעשה עיסקה עם חברת משחקי מחשב: כל מי שקנה את הדיסק והכניס אותו בטעות למחשב, ראה פרסומת מוזרה למשחק, שבה ג'ון אנדרסון מתראיין ומסביר עד כמה כל העניין מרגש אותו.


אולי בגלל סדרת האלבומים המאכזבת שקדמה ל'דה לאדר', התגובה של המעריצים המסורתיים דווקא היתה טובה והאלבום נמכר יפה. סיבוב ההופעות שליווה את האלבום היה אחד המוצלחים ביותר אי-פעם. ההופעה של יס ב"האוס אוף בלוז", מול קהל אמריקני נלהב בעיר לאס-וגאס, אמנם היתה מעט דביקה, אבל הלהקה ניגנה יפה. הביצוע החי ליצירה "אווייקן" (Awaken) היה לא פחות טוב מן המקור. למרות שהלהקה ניסתה לקדם את "דה לאדר", רוב המופע הוקדש לקלאסיקות האמיתיות של יס מאז ומעולם. "האוס אוף בלוז" יצא גם בדיוידי ונמכר היטב.


אבל אי אפשר בלי קצת צרות מאחורי הקלעים: הקלידן הצעיר איגור קורושב פוטר מן הלהקה בשנת 2000 כאשר היה מעורב, לראשונה בתולדות "יס", באירוע פלילי: קורושב השיכור תקף מינית אשת-ביטחון בוירג'יניה. "אין טעם להחזיק בלהקה שלנו בן-אדם שלא מתפקד כמו שצריך", אמר סטיב האו על התקרית המביכה. פיטוריו של קורושב, עם סיומו של סיבוב ההופעות "מסטר-וורקס" (Masterworks), הביאו לסיומה את פעילותו של שרווד, שמצא את עצמו מחוץ להרכב. יס של תחילת שנות האלפיים היתה חבורה של ארבעה אנשים בני חמישים ומעלה: אנדרסון, האו, סקווייר, ווייט. הנוסחה שנמצאה: אם אין קלידן במשרה מלאה, אין בלגן.


כיום המוסיקאים כבר לא עושים חזרות כמו פעם, בגלל המרחקים הגיאוגרפיים העצומים: ווייט גר בסיאטל (ארה"ב), אנדרסון בסאן לואיס אוביספו (קליפורניה), סקווייר באיזור הוליווד שבלוס אנג'לס, והאו הבריטי הנאמן נשאר בלונדון. אנדרסון, חסר-מנוחה כתמיד, הוציא אלבום סולו בשנת 1998 ושמו The More You Know. ברופורד חי באנגליה עם אשתו קרוליין, הקליט והופיע מדי פעם עם קינג קרימזון, עם הלהקה שלו "ארת'וורקס" וניהל חברת הפקות עצמאית, שנותרה פעילה גם לאחר פרישתו מהופעות חיות.


סטיב האו המשיך להוציא אלבומי סולו רבים. אחד האחרונים שלו היה מחווה לבוב דילן. טוני קיי חי בלוס אנג'לס ומתפרנס כנגן אולפנים; הוא היה מעורב בכמה הרכבי-צד, כמו "סירקה" (Circa) עם אלן ווייט וכריס סקווייר. פטריק מוראז הקליט למעלה מעשרה אלבומי סולו והוא ממשיך לכתוב מוסיקה שאפתנית, כמו סימפוניה וקנטטה, ולנצל את כשרונו על הפנסתר. אף אחד מקבוצת ה-"יסניקים" אינו מובטל.

מגניפיקציה

מגניפיקיישן
Yes - Magnification 2001 בשנת 2001 מצאה עצמה הלהקה שותף חדש להופעות: הקלידן טום בריזלין (Tom Brislin). לראשונה מאז שנת 1970, יס מצאה את עצמה מקליטה עם תזמורת שלמה. את העיבודים והניצוח עשה לארי גרופה. התוצאה עלתה על גבי אלבומם "מגניפיקיישן" (Magnification) שיצא לאור בספטמבר 2001 ונכשל מסחרית. גם כאן עשה גרופה את עבודת העיבוד הסימפוני. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות תזמורתי, שתועד היטב בדיוידי "סימפוניק לייב" משנת 2002. תזמורת הפסטיבל האירופאית הוסיפה נפח סימפוני, כמצופה ממנה, אבל ברגעים רבים נדמה היה שהיא מיותרת למדי.


אנדרסון התאכזב מן התגובה הצוננת שקיבל מן המבקרים והקהל לאלבום 'מגניפיקיישן', ונשבע שלא יקליט עוד אלבום עם יס. באותה שנה (2002) הצטרף ווייקמן שוב להרכב, שהמשיך להופיע כאילו אין מחר. הלהקה נענתה סוף-סוף ללחצים של הקהל, ונתנה לו את מה שהוא רוצה: אנדרסון, האו, ווייקמן, סקווייר, ווייט - רק להיטים ישנים משנות ה-70, בלי תזמורת ובלי תחליפים זולים. אף שיר שכתבה הלהקה מאז סוף שנות השבעים לא זוכה לאותה הערכה כמו אלו שנכתבו באותה תקופה מוזהבת של 1970-1976.


שנת 2003 היתה שנה חשובה במיוחד לאודיופילים של יס: חברת ריינו (Rhino) האמריקנית הוציאה לאור את רוב הקטלוג של הלהקה במהדורות רימסטר (Remasters), טובות בהרבה מכל מה ש'אטלנטיק' הוציאה עד כה. כל האלבומים המחודשים יצאו לאור במהדורות דיגיפק, חוברות עשירות בתוכן ובתמונות, הכילו בונוסים וקטעים שטרם יצאו לאור - והכי חשוב: איכות הסאונד עברה שיפור דרסטי. כל מעריצי יס שהשקיעו הון ברכישת הדיסקים במהדורה הראשונה של אטלנטיק (1988), ואחר כך שוב בגרסאות הרימסטר (הבינוניות, באופן יחסי) של אטלנטיק ב-1994, נאלצו לרכוש הכל שוב - תהליך שהלך וחזר על עצמו שוב ושוב.



יס במונטרו
Yes Live in Montreux יס הוזמנה ב-2003 לפסטיבל הג'אז היוקרתי של מונטרו (Montreux), שוויצריה. זו היתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. החמישייה טיפסה לארץ הפסגות המושלגות, קיבלה יחס של מלכים, ואף צילמה את אחת ההופעות (14 ביולי 2003) לדיוידי באורך 137 דקות. המוצר יצא לאור באיחור רב, רק בסוף 2007, וזכה לתגובות טובות. מבחינת איכות הסאונד, יס נשמעה בשנות האלפיים יותר טוב מאי-פעם - בוודאי אם משווים את הדיוידי הזה להקלטת פילם רעועה כמו 'יססונגס' מתיאטרון ה'ריינבו' ב-1972, שאפילו זכתה לתיעוד סטריאופוני.


שנתיים אחרי הצטרפותו המוצלחת של ווייקמן להרכב המזדקן, חגגה יס יום-הולדת 35 להקמת הלהקה, בקונצרט חגיגי שיצא גם הוא בדיוידי תחת השם "סונגס פרום טסונגאס" (Songs from Tsongas). ההופעה הוקלטה ב-15 במאי 2004, באולם 'טסונגאס' על יד בוסטון - כולל ווייקמן המזדקן. רשימת השירים כללה חומרים מכל תקופות הלהקה, כולל סוף שנות ה-60. היא יצאה לאור במארז דיוידי כפול, באורך כולל של כ-3 שעות.



דיוידי - שירים מטסונגאס
Songs from Tsongas למזלו של אנדרסון, קולו כמעט ולא נפגע בתחילת שנות האלפיים, והוא הצליח להוביל את ההרכב כמעט כמו בימים הטובים. ג'ון אנדרסון ביקר בישראל במסגרת סיבוב הופעות בינלאומי, בספטמבר 2005. הוא הופיע פעם אחת בלבד, בתל אביב. אנדרסון ניגן את חומרי הסולו שלו בפני קהל שלא הכיר אף אלבום שנשא את השם "ג'ון אנדרסון", ולכן שילב מדי פעם חומרים של יס כדי שהקהל לא יתאכזב. בגלל אינתיפאדת אל-אקצא וההתדרדרות במצב הבטחוני בישראל, נכשל מו"מ להבאת יס לישראל בשנים האחרונות.


מאז ספטמבר 2004, סיומו של סיבוב הופעות לרגל 35 שנה ללהקה, לא עלו כל חברי להקת יס על במה אחת. אנדרסון החל לפתח בעיות בריאות, סירב להקליט וסיכל כל נסיון לצאת לסיבוב הופעות. מלבד אנדרסון, כל חברי הלהקה רצו לצאת לסיבובי הופעות ולעשות כסף. אנדרסון התאכזב מן המכירות של האלבום 'מגניפיקיישן' ולא רצה לחוות שוב את הכישלון הצורב. כריס סקווייר לא אהב את הסירוב של אנדרסון להחזיק את 'יס' בחיים, ונוצר קרע בין השניים.


חלק מחברי 'יס' הופיעו ביחד ולחוד, הוציאו אלבומי סולו וגם ניסו פרויקטים חדשים. ווייט הקים להקה בשם "ווייט". סקוויר הצטרף לאיחוד של להקתו הישנה, "דה סין" (The Syn). פרויקט מעניין נוסף הוא להקת סירקה (Circa) שהוציאה אלבום בכורה ב-2007. חברי סירקה: טוני קיי (קלידים), אלן וייט (תופים), בילי שרווד (שירה, בס) וגיטריסט נוסף, בילי הון.



יס בשנת 2001, עדיין עם אנדרסון יס המשיכה הלאה בלי רגשי נחיתות. היא הפסיקה לעשות מוסיקה מאתגרת וחדשנית כבר בשנת 1976, אבל נוכחותה המתמשכת מדהימה: ההרכב מצליח למשוך קהל עצום כבר ארבעה עשורים, והוציא למעלה משלושים אלבומים. לא עוברים שלושה חודשים בלי אוסף חדש של יס, קופסה מהודרת עם קטעים רבים מן העבר, דיוידי נוצץ או סיבוב הופעות בינלאומי חדש.


מעטים ברוקנרול הצליחו לעשות את מה שעשתה יס עד כה - להחזיק מעמד, כמעט ברציפות, מאז סוף שנות השישים ועד המחצית השנייה של שנות האלפיים. אחת הסיבות לכך היא העובדה שהמוסיקה של יס מזדקנת יפה. כשאין לך תדמית של מרדן מתבגר זועם ואלים, קל לעלות על במה ולנגן בלי להיראות מגוחך. הקמטים, הקרחת, הכרס והגישה ה'היפית' לחיים אינם פוגעים ביכולתה של יס לבצע את המוסיקה שלה באופן מושלם, ולשדרג את הסאונד שלה בהתאם להתקדמות הטכנולוגיה. כמו מוסיקאים קלאסיים מבוקשים, יש להניח שהלהקה תוכל להתקיים הרבה אחרי הפנסיה. אך חשוב לזכור ש"יס" כבר מזמן לא מייצגת את הרוק המתקדם האמיתי של היום, אלא את עצמה בלבד.

יס בלי ג'ון אנדרסון

שנת 2008 ציינה ארבעים שנה לקיומה של הלהקה. במרץ 2008 הודיעה יס על סיבוב הופעות אמריקני מתוכנן, שהיה אמור לכלול 26 תאריכי הופעות ב-26 ערים, במהלך יולי-אוגוסט. במקום ריק ווייקמן היה אמור הקהל לקבל את בנו, אוליבר ווייקמן (Oliver Wakeman). נחתם שיתוף פעולה עם רשת VH1 שבמסגרתו ייבחר מבין הצופים מוסיקאי שיופיע עם יס על הבמה. לסיבוב קראו "Close to the Edge and Back", מחווה לאלבום הקלאסי של הלהקה מ-1973.


ביוני 2008, חודש אחד בלבד לפני תחילת סיבוב ההופעות, אושפז ג'ון אנדרסון בבית חולים בעקבות התקף אסטמה חריף. אז גם התברר שאנדרסון סובל מבעיות נשימה חמורות, ושלא יוכל לעבוד ולהופיע במשך ששת החודשים הקרובים. בצער רב נאלצה הלהקה לבטל את סיבוב ההופעות הגדול של קיץ 2008. בעיות הבריאות של אנדרסון הפכו לבעיה רצינית עבור סטיב האו, כריס סקווייר ואלן ווייט, ונמאס להם לסבול מהחלטותיו השרירותיות, סרבנותו להופיע והקליט, כמו גם התלות שלהם בנוכחותו.


ב-11 בספטמבר הודיעה הלהקה במפתיע כי היא יוצאת לסיבוב הופעות, אחרי הכל. ג'ון אנדרסון לא התאושש, אך כריס סקווייר מצא לו מחליף: זמר קנדי אלמוני בשם בנואה דויד. האחרון השתתף בשנים האחרונות במספר להקות-מחווה ל'יס', ונשמע די דומה לאנדרסון. סקווייר פשוט צפה בסרטון יוטיוב של בנואה, והזמין אותו במהירות לאודישן. נראה שגם הנהלת יס וגם שלושת חברי הלהקה הבריאים (האו, סקווייר, ווייט) היו להוטים לצאת לסיבוב ההופעות, אם נאלצו לבחור ברגע האחרון סוג של "כפיל" כדי למלא את המשימה. אך הלורד אנדרסון, ששמע על החלפתו בתקשורת, נפגע קשות -- אפשר לומר, הושפל -- מן העובדה שעמיתיו בחרו להמשיך כך בלעדיו.


שבוע אחרי הודעת הלהקה שתופיע על הבמות כשהיא נטולת-אנדרסון, פירסם המנהיג החולה הודעה מיוחדת באתר שלו, לפיה הוא "מאוכזב מאוד" מן ההתנהגות של חברי הלהקה כלפיו. לא רק שכמעט אף אחד מחברי הלהקה לא התעניין בשלומו (מלבד שיחת טלפון אחת של אלן ווייט, אף אחד לא יצר איתו קשר), אלא שלגישתו של אנדרסון, סיבוב ההופעות בלעדיו כלל אינו סיבוב הופעות של להקת יס. "אני מאוכזב שהם לא יכלו להמתין עד 2009 כאשר אחלים לגמרי", התלונן אנדרסון. הוא לא הבין ש'יס' איננה דיקטטורה של סולן אחד, אלא דמוקרטיה מוסיקלית.


סיבוב ההופעות של יס לשנת 2008 נפתח מאוחר יחסית: נובמבר. הסיבוב כלל בעיקר את ארצות הברית, עם גיחה קצרה לקנדה. זה היה סיבוב ההופעות הראשון של יס מזה ארבע שנים תמימות, וכמות גדולה של מעריצי יס כבר לא יכלה לחכות. אנדרסון חזר לעצמו מאוחר מדי, והלהקה נאלצה להמשיך את סיבוב ההופעות עד סוף 2009 בלעדיו. עם הזמן התברר כי בנואה בא כדי להישאר, וששאר חברי הלהקה לא מסוגלים להחליף מילה עם אנדרסון בלי לאבד את השפיות. ב-2010 כבר נוצר קרע מוצהר, אמיתי ומתועד-היטב בין אנדרסון ושאר חברי הלהקה. הוא החל להופיע עם ריק ווייקמן.


בראיון מפתיע למגזין 'פרמיר גיטר', באוגוסט 2010, הכריז סטיב האו: "סיבוב ההופעות הבא לא יכלול את ג'ון אנדרסון. בנואה דיויד הוא הזמר שלנו מקנדה. זה עובד, זה מעשי, זה ידידותי. זה מאוד בונה וזה עובד. אנחנו לא יכולים לחשוב שאנחנו הולכים לחזור אחורה למשהו. אחורה זה ישן. אחורה זו בעיה. אחורה זה מטען. קדימה זה הרפתקני. אנחנו אומרים לאנשים שזאת יס שיוצאת החוצה ועושה את העבודה. אנחנו ממשיכים את הסאגה של יס".



Fly From Here יס נכנסה לאולפן ההקלטות באוקטובר 2010. התהליך נמשך מספר חודשים, והאלבום הבא של יס -- בלי ג'ון אנדרסון -- יצא לאור ב-22 יוני 2011; תחילה ביפן, אח''כ (1 יולי) באירופה, ובארה''ב ב-12 ביולי. שמו של האלבום החדש הוא Fly From Here ('פליי פרום היר'). המפיק: טרוור הורן, אותו הורן מ-1980. ומי על הקלידים, במקום אוליבר ווייקמן? ג'ף דאונס, גם הוא מ-1980. היעדרו של אנדרסון, וכניסתם של שני שחקנים ותיקים מתקופת האלבום 'דרמה', מדגישה את העובדה שההיסטוריה של הלהקה מתחילה לחזור על עצמה, ולא לטובה.


מעריצי יס המתינו בסבלנות עד 22 יוני 2011 כדי להאזין לאלבום הראשון של ההרכב מאז 1980 שבו ג'ון אנדרסון לא תרם את קולו, ולאלבום האולפן הראשון של יס מאז 'מגניפיקיישן' של 2001. הביקורות לאלבום היו פושרות ברובן: הרבה אמרו שהוא סביר, אבל הרבה אחרים קטלו. כפי שזה נראה כעת, מצבה של להקת יס אינו טוב כפי שהיה בתחילת שנות האלפיים: בעיות בריאות קובעות את עתידה. בינתיים הודיע ביל ברופורד, המתופף בדימוס של יס, שהוא פורש מהופעות בינואר 2009, לטובת קריירה אקדמית - דוקטורט במוסיקה. ד"ר ברופורד תולה סופית את שני המקלות.


באופן מפתיע, ולאחר שלוש שנות עבודה רצופות, הודיע הסולן בנואה דויד על עזיבת יס בפברואר 2012. הלהקה דיווחה על בעיות רפואיות הנוגעות למערכת הנשימה שלו. כריס סקווייר הודיע כי עזיבתו של דויד היא סופית. הלהקה נאלצה לבטל מספר הופעות בתחילת 2012. תוך זמן קצר גויס מחליף זמני, הזמר האמריקני ג'ון דיויסון (Jon Davison). דיויסון מכיר היטב את המוסיקה של יס, כיוון שהיה חבר בלהקת מחווה ל'יס' (Roundabout) במשך 5 שנים. כיום, דיויסון הוא סולן להקת גלאס האמר (Glass Hammer), שגם היא מושפעת מ'יס' בצורה בולטת ומוצהרת. דיויסון אמנם ישתתף בסיבוב הנוכחי של יס, אבל הודיע כי לא יעזוב את גלאס האמר.


לאחר סיום סיבוב ההופעות, באפריל 2012, יס התייצבה בסופו של דבר על ג'ון דייוויסון בתור סולן קבוע-זמני. הציניקנים יאמרו כי המטרה היא לבלבל את המעריצים עם בחור ששמו הפרטי הוא ג'ון ושם המשפחה שלו נגמר ב"סון" (אולי הם לא ירגישו בהבדל?). בינתיים, גרעין הלהקה הוא זה שמחזיק את הזכויות על שמה של הלהקה. יס היא למעשה תאגיד (Yes Music Limited), בבעלות שלושה דירקטורים עיקריים: כריס סקווייר (ז''ל), סטיב האו, אלן ווייט. הבסיסט (עד מותו המצער ב-2015), הגיטריסט והמתופף הם למעשה האנשים שהחליטו על עתידה של הלהקה. לא פלא, לכן, שאי אפשר לדמיין את 'יס' בלעדיהם. ג'ון אנדרסון כבר מכר את את חלקו בלהקה, ולא ישוב אליה בעתיד.


מותו של פיטר באנקס, הגיטריסט של יס מ-1969 ועד אפריל 1970, היכה את שאר חברי הלהקה בתדהמה. באנקס, יליד 1947, היה רק בן 65 במותו. הוא נפטר ב-7 מרץ 2013, בביתו בלונדון, בעקבות בעיה בליבו. באנקס היה הראשון מבין חברי 'יס' ששעבר מן העולם, והשאר בוודאי החלו להרגיש שזמנם על פני כדור הארץ מתחיל להיות קצוב.


רוג'ר דין, לעומת זאת, ניסה את מזלו במאבק משפטי מסקרן: הוא הגיש ביולי 2013 תביעת זכויות יוצרים על סך 50 מליון דולר נגד ג'יימס קמרון, במאי הלהיט הקולנועי 'אווטאר' (Avatar). דין טען שיוצרי הסרט המצליח העתיקו ללא רשות את ציוריו המפורסמים ביותר. בתביעתו התמקד דין בציורי הסלעים המרחפים, קשתות האבן והדרקון הצבעוני. התביעה המתוקשרת הוכיחה שוב את השפעתה האדירה של 'יס' על התרבות הפופולרית העולמית, גם כיום. תביעתו של דין נדחתה בספטמבר 2014 על ידי בית המשפט בניו-יורק.


הנהלת היכל התהילה של הרוק בקליבלנד, אוהיו (ארה''ב) הודיעה על מועמדותה של להקת יס באוקטובר 2013. חבר השופטים תיאר אותה כלהקת הרוק המתקדם 'העמידה, השאפתנית והוירטואוזית ביותר'. מבין המועמדים איתם התחרתה יס על כניסה להיכל התהילה בשנת 2014: פיטר גבריאל, דיפ פרפל, נירוואנה, קיס, קט סטיבנס והזומביס. יס לא נכנסה להיכל - פיטר גבריאל נכנס, ואפילו דיפ פרפל נדחתה, בפעם השנייה.


ב-20 בינואר 2014 הופיע ריק ווייקמן בישראל, להופעת סולו פסנתר במועדון 'רדינג 3' בנמל תל אביב. ההופעה היתה שונה לגמרי מזו שנתן ג'ון אנדרסון, עמיתו ללהקת יס, ב-2005: ווייקמן נתן מופע סטנד-אפ עם בדיחות מגוונות מעברו המוטרף. הוא לא נתן דגש מיוחד ללהקת 'יס' במופע, והתרכז בחייו הצבעוניים, צרות בנישואים, מערכת היחסים שלו עם קט סטיבנס ודיויד בואי, ונהנה להצחיק את הקהל הישראלי.



הוון אנד ארת'
Heaven and Earth
2014 בתחילת 2014 הודיע כריס סקווייר שלהקת יס תקליט אלבום אולפן חדש ב-2014, בשם הוון אנד ארת' (Heaven and Earth). האלבום יצא לאור ב-8 ביולי. למרות העטיפה היפה של רוג'ר דין, האלבום בן 51 הדקות חטף ביקורות איומות ביותר: אתר אולמיוזיק נתן לו 2 כוכבים מתוך 5; גם קהילת הפרוגרסיב באתר 'פרוג ארכייבז' (Prog Archives) העניקה לו ציון משוקלל של 2.45 מתוך חמישה כוכבים.

כדי לקדם את הוון אנד ארת', יצאה יס לסיבוב ארוך של 35 הופעות בקיץ 2014, בעיקר בארצות הברית. חלק מן המעריצים לא שבעו נחת מן הביצועים של ג'ון דייביסון, והמשיכו לקוות לשובו של ג'ון אנדרסון. בראיונות הודה דייביסון שהאלבום יצא לאור בצורה חפוזה, ושהלהקה תיכננה להקליט אפוס גדול, שלא יצא לפועל בגלל סיבוב ההופעות ולוח הזמנים הצפוף.


ג'ון אנדרסון הקים להקה עם כנר הג'אז-פיוז'ן המפורסם, ז'אן לוק פונטי. הלהקה, 'אנדרסונפונטי בנד', נקראה בקיצור APB. הם יצאו לסיבוב הופעות ב-2014, וב-2015 הוציאו אלבום הופעה חיה, המשלב קטעי וידאו, תחת הכותרת 'עדיף מאוחר מלעולם לא' (Better Late Than Never). להקת אנדרסון-פונטי מתוכננת לצאת לסיבוב הופעות גם בחודש מאי 2016.


לוקמיה מיאלובלסטית חריפה - זו המחלה שבגללה פרש כריס סקווייר במפתיע מן הלהקה, באמצע מאי 2015. הבסיסט הוותיק, שניגן בכל הופעה של יס מאז הקמתה ב-1968, הודיע למעריצים שייאלץ להתאושש מן הטיפולים המיוחדים במחלת סרטן הדם AML בה לקה, בביתו אשר בעיר פיניקס. במהלך חודשי ההתאוששות היה אמור להחליף אותו בהופעות בילי שרווד. רבים התפללו להחלמתו, אך המעגל הקרוב של משפחתו, חבריו ומכריו, הבין שמשהו רציני מתרחש כאן.


ב-28 ביוני 2015 הזדעזעו מעריצי יס ברחבי העולם לשמוע על מותו של כריס סקווייר. הוא היה רק בן 67, ובילה 47 שנים רצופות כחבר להקת יס, יותר מכל אחד אחר בהרכב (אנדרסון היה בה 'רק' 35 שנה). ההספדים המופתעים הגיעו מכל יבשת וכל פינה. ג'ון אנדרסון כינה אותו 'אחי המוסיקלי'. גם אלן ווייט תיאר את כריס בתור 'אחי האמיתי, האח שמעולם לא היה לי...הוא כבר לא דג מחוץ למים, הוא חופשי ושוחה בים הגדול עכשיו'. סטיב האו כתב ש'קשה מאוד לדמיין את העתיד בלי כריס...אדם גדול מהחיים'. הקלידן ג'ף דאונס הצהיר שהוא 'הרוס...כריס היה מוסיקאי של מוסיקאים. גאון...בסיסט אגדי...בין היחידים שהיה להם את האומץ לנגן על בס תלת-צווארי בלי טיפת אירוניה'.


אתר יס הרשמי פתח דף הספדים מפואר לזכרו. ההסכמה הכללית היא שסקווייר אכן היה מגדולי הבסיסטים של עולם הרוק. רבים הישוו את אובדנו לזה של ג'ון אנטוויסטל (John Entwistle), הבסיסט האגדי של להקת 'דה הו' (The Who), שנפטר מהתקף לב, ביוני 2002.

הנה ההספד היפה שכתב לו ג'ון אנדרסון:



להקת יס המזדקנת נפרדה לפני שנים אחדות מן הסולן הכריזמטי שלה, ג'ון אנדרסון, שפרש לקריירת סולו וייבדל לחיים ארוכים. עכשיו תיאלץ 'יס' להמשיך עכשיו הלאה בלי המייסד השני של הלהקה. ללא אנדרסון וללא סקווייר, איבדה להקת יס נתח משמעותי מאוד מן הנוכחות שלה בתעשיית המוסיקה. עכשיו נותרו רק סטיב האו על הגיטרה ואלן ווייט על התופים, המוסיקאים היחידים שנותרו מהתקופה הקלאסית של יס.


בינואר 2016 יצאה הודעה דרמטית נוספת. להקת יס שוב מתפצלת: ג'ון אנדרסון, ריק ווייקמן וטרבור רייבין הודיעו על סיבוב הופעות ראשון, לאחר עבודה משותפת שנמשכת כבר 6 שנים, לא ברציפות. השלושה החליטו סופית לאחד כוחות ולהקים הרכב אמיתי, ככל הנראה על רקע פטירתו של כריס סקווייר וחולשתו המוסיקלית הברורה של הרכב "יס" הרשמי. השם החדש: אנדרסון-רייבין-ווייקמן, או בקיצור: איי-אר-דבליו.

לדברי ווייקמן, התוכנית של ARW היא להשתתף בכמה פסטיבלים ב-2016, ולצאת לסיבוב הופעות מסודר ב-2017, מתוך מטרה "להפיק מוסיקה חדשה וגם לבצע את החומר הקלאסי בדרך שבה אנחנו מרגישים שהוא צריך להיות מבוצע".

ההודעה של ARW יוצרת למעשה להקה חדשה, שתופיע עם החומרים של "יס" ומציגה חזית חדשה מול ההרכב המוחלש של סטיב האו (גיטרות), אלן ווייט (תופים), ג'ף דאונס (קלידים), ג'ון דייויסון (שירה) ובילי שרווד (בס). אנדרסון, רייבין וריק ווייקמן הגיעו להופעה היסטורית אחת של RAW בהיכל מנורה-מבטחים תל אביב, ב-7 במרץ 2017. לתפקיד הבס נכנס לי פומרוי (Lee Pomeroy) שהופיע בכל העולם עם סטיב האקט. על התופים לו מולינו, מתופף אמריקאי נמרץ שעבד עם רייבין בעבר.




ב-19 ביולי 2016 ניחתה מכה קשה נוספת על להקת יס: המתופף הותיק שלה אלן ווייט הודיע כי הוא סובל מבעיות גב קשות, שהכריחו אותו לעבור ניתוח וטיפולי פיזיותרפיה. אל סיבוב ההופעות של יס יצטרף ברגע האחרון מחליף צעיר, ג'יי שלן (Jay Schellen). למרות שווייט שב לפעילות לאחרונה, ג'יי שלן עדיין מופיע עם יס, ולכן לא ברור מתי יוכל ווייט לחזור ולהשתלט על מערכת התופים בכושר מלא. מעריץ ציני במיוחד של להקת יס הגדיר את סיבוב ההופעות כך: "ערב של מוסיקה עם חברי אסיה, וורלד טרייד, סירקה, גלאס האמר ואורח מיוחד: סטיב האו".


היכל התהילה של הרוק קיבל לשורותיו את להקת יס ב-21 בדצמבר 2016. יס נכללה ברשימת ההרכבים הראויים לתהילה ב-2017, לצד שמות גדולים כמו ג'ואן באאז, אלקטריק לייט אורקסטרה, ג'רני, פרל ג'אם, טופאק שאקור, נייל רודג'רס. נימוקי השופטים: "יס הרחיבה את גבולות הרוק, והרחיבה את החוויה המוסיקלית - בתקליטים ובהופעה. הם יצרו סוויטות רוק מורכבות, פרוגרסיביות, וירטואוזיות, שנבנו מהשפעות של מוסיקה קלאסית ופסיכדליה". כל כך חבל שכריס סקווייר לא יזכה לחוות את הרגע הזה. לטקס הוזמנו ג'ון אנדרסון, ביל ברופורד, סטיב האו, טרבור רייבין, ריק ווייקמן, אלן ווייט וטוני קיי.

דה קווסט

דה קווסט
The Quest
2021 משבר הקורונה של 2020 השבית את סיבובי ההופעות של להקת יס למשך חודשים ארוכים. סטיב האו וחבריו נפגשו כבר בסוף 2019 כדי להקליט מוסיקה חדשה, וכאשר הבינו שלא יעלו על במה בקרוב - החלו לתכנן אלבום אולפן חדש. "דה קווסט" יוצא לאור ב-1 באוקטובר 2021, ובפעם הראשונה בלי כריס סקווייר - מחליף אותו מר בילי שרווד.

מדובר באלבום כפול של 61 דקות בלבד (למה כפול? אין סיבה הגיונית). זו העבודה האולפנית הראשונה של הלהקה מאז האלבום המצער "הוון אנד ארת'" שיצא ב-2014. סטיב האו חתום על ההפקה המוסיקלית. פול ג'ויס, המלחין והמעבד הקלאסי, חתום על עיבודים סימפוניים מיוחדים. אם לשפוט לפי הסינגל הראשון שיצא עד כה, "דה אייס ברידג'", מדובר בלהקה שמנסה להזדקן בכבוד ולהפיק מוסיקה בעלת יופי, אבל לא תהיה לה ברירה אלא לקבל החלטות קשות בשנים הקרובות.

מותו של מתופף

אלן ווייט נפטר ב-26 במאי, 2022. הוא היה בן 72 במותו. המתופף הוותיק של להקת יס הלך לעולמו אחרי מאבק קצר במחלה. אחרי שישה עשורים בתעשיית המוסיקה, ובדיוק 50 שנה עם יס - הוא סיים את דרכו מוקדם מן הצפוי. ווייט הותיר אחריו את אשתו מזה 40 שנה, רוג'ינה, ושתי בנותיו - ג'סי וקאסי. ווייט תיכנן לצאת בחודש יוני לסיבוב הופעות בריטי עם יס, אך המחלה קטעה הכל.

בעיות בריאות ליוו את ווייט מאז 2016, למעשה. המתופף ג'יי שלן (Jay Schellen) נאלץ להחליף אותו מדי פעם. מאות הספדים זרמו מיד ברשת, לאחר היוודע דבר מותו המפתיע. מתופפים, גיטריסטים, קלידנים, זמרים - כולם נדהמו לשמוע על עזיבתו. עקב עבודתו המוקדמת עם ג'ון לנון, מבין המספידים המפורסמים ניתן היה למצוא גם את ג'ורג האריסון ואף את יוקו אונו, שלא לדבר על ג'ינג'ר בייקר, מייק פורטנוי, ג'ון אנדרסון כמובן, ביל ברופורד, ריק ווייקמן ורבים אחרים.

מראה לשמיים

מירור טו דה סקיי
Mirror to the Sky
2023 יס ממשיכה להוציא אלבומים חדשים, למרות שרוב העולם נותר אדיש לתוצרתה. האלבום ה-23 במספר יצא ב-19 במאי 2023. השם: "מירור דו דה סקיי" (Mirror to the Sky). מבחינת ההרכב, זהו אלבום האולפן הראשון עם המתופף החדש, ג'יי שלן. האלבום מוקדש למתופף המנוח אלן ווייט, כמובן. אורכו 47 דקות ומצורף אליו גם 'אלבום בונוס' קצרצר של 16 דקות נוספות. 'מירור' הוקלט שנה קודם לכן, ב-2022.

הביקורות היו פושרות ברובן, עם הסכמה מנומסת על ציון של כ-3 כוכבים מתוך 5. חלק מן המבקרים ציינו לטובה את סגנון התיפוף התוסס-יחסית של שלן. הרצועה "לומינוסיטי" (Luminosity) קיבלה מחמאות, על 9 דקותיה. מסתבר שהאלבום נפתח בשתי רצועות חלשות ונסגר עם שתי רצועות חלשות נוספות - מבנה נדיר למדי בתעשיית המוסיקה. וכפי שאמר אחד המבקרים באתר ארכיוני הפרוג: "בואו נהייה הוגנים: להקת הפרוג הקלאסית יס כבר איננה קיימת עוד".

---

כתב, ערך ומעדכן: אורי ברייטמן

חלק מן החומר נכתב בסיוע ספרו של כריס וולץ':
Close to the Edge - The Story of Yes




וספרו של טים מורס:
YesStories - Yes in Their Own Words




ספרים נוספים שנכתבו על להקת יס




יס-וורלד - האתר הרשמי של יס




תמונות של יס - גלרייה מלאה

ביקורות אלבומים בעברית

• קרוב לקצה - Close to the Edge


• דרמה - יס של סוף שנות השבעים


• פרג'ייל - Fragile - הפריצה הגדולה


• גואינג פור דה וואן - יס בשווייץ


• דיוידי - האוס אוף יס


• רילייר - האלבום הגדול האחרון של יס


• דיויד - סימפוניק לייב - יס


• סימפוניק מיוזיק אוף יס - עיבודים סימפוניים תזמורתיים


• סיפורים מאוקיינוסים טופוגרפיים - האלבום השנוי במחלוקת


• דה יס אלבום - האלבום שסימן את ההתחלה האמיתית


• טורמטו - עגבניות ומגדלים


• יוניון - איחוד כפוי בשנות התשעים


• יס-סונגס - יס על הבמה בשיאה


• מגניפיקיישן - נסיון כושל עם תזמורת