שתיקה מעיקה של 13 שנה הסתיימה בהוצאתו לאור של 'פיר אינוקולום' ("חיסון מפני פחד"), אלבום האולפן החמישי של להקת טול. האם ההמתנה הארוכה היתה משתלמת? כן, אבל רק באופן חלקי. מתוך 86 דקות בגרסה הדיגיטלית המלאה, רק 38 דקות ניתן להגדיר כחיוניות. השאר - לא מלהיבות במיוחד, אפילו בינוניות למדי.


'פיר אינוקולום' במהדורתו המלאה הוא מסע קולנועי לכל דבר ועניין - אך ללא תמונות נעות. האלבום מתפרס על כמעט שעה וחצי, ומיועד בעיקרו לחובבי מרתונים בעלי זמן פנוי ויכולת הכלה מעל לממוצע. לפנינו שש רצועות מוסיקליות בסיסיות, המוקפות ב-4 קטעי מילוי ואיוורור. החברים המבוגרים מיינרד, אדם, ג'סטין ודני מספקים כאן 'טריפ' הוליסטי שמתפתח בקצב משלו - כזה שלא בהכרח עומד בסטנדרטים הדחוסים והמהירים של הרוק המתקדם ב-2019.


מבחינה מוסיקלית וקונספטואלית, 'פיר אינוקולום' ממשיך את הסאונד והאווירה של שני קודמיו, 'לטראלוס' ו-'10,000 ימים'. אך כאשר בוחנים אותו לעומק ומפרקים אותו לגורמים, מתגלה תמונה פחות מאוזנת. טול, הרכב ארט-מטאל שנוסד בלוס אנג'לס ב-1990, היא כבר לא להקה שופעת רעיונות אינסופיים, אלא קולקטיב מוגבל ביכולותיו, נכון ל-2019. עם הזמן, האזנות חוזרות ונשנות מצביעות על פרויקט דליל בחלקו, שעלול לבזבז את זמנו של המעריץ האדוק ביותר.


ראשית, החדשות הטובות: שלוש הרצועות הטובות ביותר כאן הן השנייה (פנאומה), הרביעית (אינבינסיבל) והשישית (דיסנדינג). כל אחד מהקטעים הללו נע בטווח המרשים של 11-13 דקות. אף אחד מהם אינו מושלם; העיבוד נוטה לאבד מיקוד מדי פעם, בעיקר בקטעים האינסטרומנטליים שאינם נתמכים בקולו המנהיגותי של ג'יימס; אך מבחינה לירית, קונספטואלית ודרמטית - שלושתם משאירים את חותמם על המאזין, אם הוא באמת מעוניין לקרוא את המילים, להאזין בסבלנות ולתת למוסיקה לחדור עמוק.


החדשות הרעות: ב'פיר אינוקולום' יש לא מעט רצועות מאכזבות. אין תחושה של אלבום קונספט, והקטעים לא נתפרים היטב האחד לשני. הפליאה מן הכישלון החלקי הזה נובעת מכך שאחרי 13 שנות המתנה, מעריציה של טול ציפו מן ההרכב המנוסה הזה לסנן את הבינוני, להישאר עם המצוין וללטש אותו עד כדי שלמות. זה לא קרה וזו התוצאה: הרצועה הראשונה 'פיר אינוקולום' לא מלהיבה ולא מתקדמת כלל; הרצועה השביעית 'קאלינג ווייסס' כמעט מרדימה; והרצועה התשיעית ('טמפסט') ארוכה לפחות פי 2 ממה שהתוכן המוסיקלי שלה מאפשר לה - מעין ג'אם סשן שאיבד כיוון ואינו מצדיק 15:43 דקות מזמנכם היקר.


הטקסטים של ג'יימס מיינרד קינן ב'פיר אינוקולום' נשמעים כמו שילוב של סיכום קריירה, קינה ביולוגית ומחאה פוליטית. קינן מדבר על התחסנות מפני הפחד, התבגרות אישית לצד חשש מתמיד מפני הזדקנות; הוא קורא לדור הצעיר למרוד במנהיגות הקיימת (אינספור רמזים לשלטון טראמפ) וחוזה את הסערה החברתית הבאה. האלבום נמצא במיטבו כאשר ג'יימס שואג קדימה בזעם, כולו רותח כמו הר געש; אך כאשר הסולן נח לכמה דקות בצד, המוסיקה של שלושת האחרים אינה תמיד מצליחה לחפות על היעדרו, ומורגש נתק רעיוני בין המימד הצלילי למימד המילולי.


שיאים נקודתיים: אם להתמקד כמו מיקרוסקופ על רגעי ההצטיינות המובחרים, נזכיר כאן את התזמון 9:42 ברצועה השנייה (פנאומה) עד 10:33; השיא הבא מגיע ב-10:52 של הרצועה הרביעית (אינבינסיבל) עד 12:10; הצמרמורת האולטימטיבית מגיעה ב-5:53 של הרצועה השישית (דיסנדינג) עד 6:49, עם שיא נוסף בדקה העשירית שמגיע לאורגזמה מוסיקלית פרוגרסיבית אדירה ב-10:52, שממנה האלבום כבר לא מסוגל להתאושש יותר, ובוודאי לא לשחזר.


המוסיקאי המוביל באלבום הוא ללא ספק המתופף דני קרי, שמפגין וירטואוזיות מעוררת הערכה ברוב שניות האלבום. קרי לא רק מפליא במקצבים אסימטריים ובפעלולי פוליריתמיקה, הוא גם שולט היטב בממלכת המקצבים השבטיים והפולחניים של אפריקה; מדי פעם, כשהוא לא מתופף, קרי גם מפעיל סינתיסייזר בכמה מעברים הרמוניים קריטיים למאזין. הבסיסט ג'סטין צ'נסלור נותן כאן את עבודת התמיכה שהורגלנו אליה בשנים 2001-2006, ללא הברקות מיוחדות.


רוב המלאכה המלודית וההרמונית נופלת על כתפיו הצנומות של הגיטריסט אדם ג'ונס, שעמל כאן בפרך ומשתדל לספק ריפים אפקטיביים לצד סולואים דרמטיים. עם זאת, ניכר שהוא זקוק לגיטריסט נוסף שיסייע לו באולפן ועל הבמה. ל"טול" של ימינו כנראה חסר גם קלידן בחצי משרה, והאלבום 'פיר אינוקולום' מוכיח זאת יותר מפעם אחת: ההפקה המוסיקלית נשמעת לעתים קצת דלילה, חלולה וחסרת-נפח.


מבין שתי הגרסאות המשווקות של האלבום, הגרסה הפיזית באורך של 79:10 היא המומלצת מבין השתיים, ולא מפני שהיא יושבת על קומפקט-דיסק. הגרסה הדיגיטלית (86:38) היא חוויה מעצבנת למדי, שמתאימה אולי לגרעין הקשה של חברי הכת של טול: האפקטים והג'יבריש מצליחים ליצור עניין ומסתורין רק בהאזנות הראשונות, ואז זה פשוט נמאס.


אם צריך לבחור את היצירה החשובה ביותר של טול מהשנים האחרונות, אפשר לומר ש"דיסנדינג" -- המסרבת להשלים עם דעיכתה הכלכלית והצבאית של האימפריה האמריקאית - היא מעין קריאת-השכמה לאמריקאים צעירים בעידן השחיתות השלטונית של טראמפ: קומו מן הכסא, הרימו את הלפיד וקחו מחדש את הארץ שלכם, אם חפצי-חיים הנכם.

לסיכום, 'פיר אינוקולום' הוא אלבום מרשים לפרקים, ארוך הרבה יותר מדי, בעל שיאים מוסיקליים מובהקים לצד בזבוזי-זמן מאכזבים. בעזרת עריכה דיגיטלית פשוטה למדי, אפשר להשאיר את שלוש הרצועות החשובות(2, 4 ו-6) ולסנן החוצה את הפילרים, הג'אמים והקטעים החלשים; בהחלט לא אלבום השנה, אבל לא משהו שכדאי להחמיץ בגלל עצלנות. והכי חשוב: קראו היטב את המילים, הן שוות את המאמץ.

הציון: 8/10

 עוד ביקורות טובות על להקת טול בשיאה