 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Steve Hackett Spectral Mornings 1979 Charisma / Chrysalis / Caroline UK (73:22)
20/3/12 | |
'ספקטרל מורנינגז', אלבום הסולו השלישי של סטיב האקט מ-1979 הוא הטוב ביותר מאז שעזב את להקת ג'נסיס ועד היום. גרסת הרימסטר מ-2005 השביחה את הסאונד שלו בצורה מפתיעה, ולולא הבונוסים המיותרים-ברובם, אפשר היה לומר שכדאי לרכוש אותה בלי הסתייגויות. חבל שכל כך הרבה חובבי ג'נסיס והאקט עדיין לא נחשפו לאלבום הזה בגרסתו המשופרת, וממשיכים להסתמך על גרסת הויניל וגרסאות הדיסק מאז 1989 ולפני 2005, באורך 39 דקות בלבד.
סטיב האקט ב-1977 כאשר מדברים על סטיב האקט, תמיד עולים ארבעה אלבומים מרכזיים: הראשון, 'מסע השולייה' (Voyage of the Acolyte), הוקלט ב-1975, כאשר האקט היה עדיין הגיטריסט של ג'נסיס. במובנים רבים, זהו אלבום אבוד של ג'נסיס, ולא מייצג את קריירת הסולו של האקט כפי שהתפתחה במחצית השנייה של העשור. האלבום השני שמרבים להתייחס אליו הוא "פליז דונט טאץ'" מ-1978 (Please don't Touch), פרויקט מבולבל ובלתי-מרשים שממנו שרדה רק הרצועה השמינית, הנושאת את שם האלבום; החולשה המרכזית של "פליז דונט טאץ'" היא שהאקט התפזר לכל הכיוונים, ולא בנה לעצמו להקה קבועה שאיתה יכול היה לפתח את הסגנון שלו, ולהופיע איתה לאורך זמן.
כאשר הקליט האקט את 'ספקטרל מורנינגז' בהולנד, בחודשיים הראשונים של 1979, הוא כבר היה מנהיג של הרכב יציב ומאוזן. האקט הבין שהוא צריך להוביל את המוסיקה עם הגיטרה שלו, ולא להישאר ברקע. הוא גם בנה לעצמו את הנוסחה המוסיקלית שמלווה אותו עד היום: קצת ג'נסיס, קצת יס, קצת קינג קרימזון, הרבה מוסיקת עולם, בלי יותר מדי ליריקה. הקטעים החזקים ביותר באלבום הם האינסטרומנטליים, שבהם האקט לוקח על עצמו את תפקיד הזמר - רק שבמקום להשתמש בקולו האפור והחלש, הוא משתמש בגיטרה חשמלית, בסינתיסייזר-גיטרה ובקוטו (כלי-מיתר יפני בעל 13 מיתרים) - בתור זמרת אפקטיבית במיוחד.
כמעט כל הקטעים באלבום עובדים היטב, מלבד אולי אחד: 'הבלאדה על האיש הנרקב' (The Ballad Of The Decomposing Man); רק ביצירה אחת מתוך ה-8 בחר האקט להפגין חוש הומור בריטי, מהסוג שהיה פופולרי אצל 'מונטי פייטון', ובחלק מן השירים 'החברתיים' של ג'נסיס; כאן זה לא מסתדר, מה עוד שהסולן של האקט, פיטר היקס, לא ניחן בקול ייחודי מספיק כדי ליצור עניין. השילוב בין ביקורת חברתית על פועל משמרת-לילה בבית חרושת, ובין מקצב בוסה-נובה סרסקטי, נדחה על ידי רוב-רובם של מעריצי האקט, ולכן הוא לא מבצע את השיר הזה יותר מול קהל.
האלבום נפתח בנימה אופטימית, עם השיר 'אוורי דיי' (Every Day) שנכתב במיוחד כסינגל מוביל לאלבום, עבור תחנות הרדיו והמאזינים המקשרים עדיין בין האקט ובין ג'נסיס. המחצית הראשונה של היצירה בנויה כמו שיר מסורתי, והמחצית השנייה היא קטע אינסטרומנטלי אופייני של האקט, עם סולו 'מעופף' שמתבסס על מוטיב מינורי שמזכיר מאוד את מה שעשה בעבר הלא-רחוק עם גבריאל, קולינס ושות'. נדמה שהאקט הצליח למצוא את הדרך לאזן בין הדרישה לייצר שיר קליט ובין השאיפה האישית שלו להתבטא כפי שהוא יודע על הגיטרה.
'הבתולה והצועני', הקטע השני באלבום, מחבר את האקט לצד הפסטורלי של ג'נסיס. הוא מפעיל כאן את אחיו, ג'ון האקט, על החליל. באופן בלתי-מפתיע, חלק מן הקטע מושפע ממוסיקה יפנית. גם הקטע השלישי, שנקרא לו בקיצור 'הפרח האדום', לוקח את ההשפעות היפניות למקום מאוד ברור: האקט הוא איש העולם הגדול, אדם שאוהב לטייל וללמוד מתרבויות זרות. הסקרנות שהפגין האקט כלפי מוסיקת 'שאר העולם' מזכירה מאוד את העניין שגילה פיטר גבריאל באפריקה ואסיה. עד היום, האקט מתייחס לאלבומים שלו בתור יומני מסעות.
סטיב האקט ב-1979 'קלוקס' (שעונים), הקטע הרביעי, הוא קלאסיקה האקטית בפסגתה. בגרסת הרימסטר של 2005 הוא נשמע מלהיב עוד יותר. התיפוף הישיר של הארי שירר דוחף קדימה את הגיטרה של האקט, בעוד הסינתיסייזרים של ניק מאגנוס מגבים אותו עם מלוטרון ובאס-קלידים. האקט מנצל ב'קלוקס' את הנסיון הפרוגרסיבי שצבר עם ג'נסיס, ויצר כאן מוסיקה שממצה את יכולותיו כגיטריסט וכמלחין. לגמרי לא מפליא לגלות ש'קלוקס' נותר פריט-חובה בהופעות שלו, במשך עשרות שנים.
כאמור, הקטע החמישי הוא בלדה בלתי-שייכת לחלוטין, ולכן נפעיל את כפתור ה'סקיפ' (Skip) כדי לדלג ישירות ל'זמן אבוד בקורדובה' (Lost Time In Cordoba). זהו מפגש טיפוסי בין סטיב ואחיו, ג'ון - הגיטרה האקוסטית והחליל, קצת בסגנון של 'הורייזונס' (קטע-סולו מפורסם של האקט מתוך האלבום 'פוקסטרוט' של ג'נסיס) מרגיעים את האווירה לקראת מתקפה אווירית מתקרבת.
טייגרמות', הקטע השביעי, לוקח אותנו אחורה אל אימי מלחמות העולם. מטוס-קרב ישן בשם Tigermoth, שהיה בשירות חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF) משמש תפאורה ליצירה פציפיסטית, האופיינית לדור הבריטי שנולד במהלך ולאחר מלחמת העולם השנייה. זוהי אולי היצירה הרצינית והשאפתנית ביותר באלבום, מבחינת מבנה ונושא. אם מוכרחים להשוות, אז טייגרמות' נשמעת קצת כמו ג'נסיס בתקופת האלבום 'ווינד אנד וות'רינג' (1977). מכיוון שהיצירה נחשבת מסובכת מאוד לביצוע, האקט נוהג לתת גרסה מקוצרת שלה בהופעות חיות (דוגמה לכך אפשר למצוא באחד הבונוסים, רצועה מס' 15 בגרסת הרימסטר).
האקט עשה בחוכמה כאשר בחר לסיים את האלבום דווקא עם יצירת הנושא, בתור הרצועה השמינית והאחרונה. הקטע האינסטרומנטלי 'ספקטרל מורנינגז' הוא אחד המוצלחים והחשובים שכתב האקט בקריירת הסולו שלו, והוא נשמע כאילו קם לתחייה בגרסת הרימסטר של 2005. קשה להפריז ביופי ובחוכמה של הקטע הזה: הוא יכול ללוות אתכם כל החיים, אם רק תתנו לו. האקט עצמו כמעט ולא תורם את קולו לאלבום, אבל הגיטרה של האקט פשוט 'שרה' כאן. הגיטריסט של ג'נסיס (בדימוס) כתב לנו מלודיה נהדרת שלא יוצאת מן הראש. הקהל ממשיך לדרוש את 'ספקטרל' בהופעות, עד היום, והאקט נאלץ להיכנע לו לעתים קרובות.
הבונוסים של גרסת הרימסטר הם רבים מדי: שמונה, בדיוק כמו מספר רצועות האלבום המקורי. לרוע המזל, רובם זניחים לגמרי. מיקסים חלופיים לחלק מקטעי האלבום לא מוסיפים כמעט כלום; גרסאות חיות לקטעים הללו יש בידי האקט למכביר (רובם כבר יצאו לאור מזמן), והקטע הסוגר (פועל נקיון שמגיע לאולפן אחרי סגירתו) יוצר טעם רע. חבל שדווקא בגרסת הרימסטר, שכל כך שיפרה את הצליל של האלבום, התפתה האקט לכלול כל כך הרבה סחורה מיותרת.
הלהקה שעשתה עם האקט את 'ספקטרל מורנינגז' המשיכה איתו גם אל האלבום הבא, 'דיפקטור' (Defector)("עריק" בעברית), שיצא לאור ב-1980. למרות ש'דיפקטור' הוא אלבום משמעותי בקריירה של האקט, הוא קצת מחוויר בהשוואה ל'ספקטרל'. הסיבה לכך היא כמות הקטעים המוצלחים: 'ספקטרל' הוא מהנה ומאוזן כמעט לכל אורכו, בעוד 'דיפקטור' מחזיק מעמד רק עד הקטע השביעי, ואז נופל. מי שירצה להרכיב לעצמו את האלבום המושלם, ייקח 7 מתוך 8 הקטעים של 'ספקטרל' (יש למחוק את 'הבלדה על האיש הנרקב', כמובן), ואז יוסיף לעצמו מתוך 'דיפקטור' את הקטע ה-1, ה-3, ה-6 וה-7; זהו, יש לכם אלבום 'האקטי' מושלם שמייצג את כל מה שהיה טוב אצל הבחור האצילי הזה באותה תקופה.
סטיב האקט ב-1977 כאשר מדברים על סטיב האקט, תמיד עולים ארבעה אלבומים מרכזיים: הראשון, 'מסע השולייה' (Voyage of the Acolyte), הוקלט ב-1975, כאשר האקט היה עדיין הגיטריסט של ג'נסיס. במובנים רבים, זהו אלבום אבוד של ג'נסיס, ולא מייצג את קריירת הסולו של האקט כפי שהתפתחה במחצית השנייה של העשור. האלבום השני שמרבים להתייחס אליו הוא "פליז דונט טאץ'" מ-1978 (Please don't Touch), פרויקט מבולבל ובלתי-מרשים שממנו שרדה רק הרצועה השמינית, הנושאת את שם האלבום; החולשה המרכזית של "פליז דונט טאץ'" היא שהאקט התפזר לכל הכיוונים, ולא בנה לעצמו להקה קבועה שאיתה יכול היה לפתח את הסגנון שלו, ולהופיע איתה לאורך זמן.
כאשר הקליט האקט את 'ספקטרל מורנינגז' בהולנד, בחודשיים הראשונים של 1979, הוא כבר היה מנהיג של הרכב יציב ומאוזן. האקט הבין שהוא צריך להוביל את המוסיקה עם הגיטרה שלו, ולא להישאר ברקע. הוא גם בנה לעצמו את הנוסחה המוסיקלית שמלווה אותו עד היום: קצת ג'נסיס, קצת יס, קצת קינג קרימזון, הרבה מוסיקת עולם, בלי יותר מדי ליריקה. הקטעים החזקים ביותר באלבום הם האינסטרומנטליים, שבהם האקט לוקח על עצמו את תפקיד הזמר - רק שבמקום להשתמש בקולו האפור והחלש, הוא משתמש בגיטרה חשמלית, בסינתיסייזר-גיטרה ובקוטו (כלי-מיתר יפני בעל 13 מיתרים) - בתור זמרת אפקטיבית במיוחד.
כמעט כל הקטעים באלבום עובדים היטב, מלבד אולי אחד: 'הבלאדה על האיש הנרקב' (The Ballad Of The Decomposing Man); רק ביצירה אחת מתוך ה-8 בחר האקט להפגין חוש הומור בריטי, מהסוג שהיה פופולרי אצל 'מונטי פייטון', ובחלק מן השירים 'החברתיים' של ג'נסיס; כאן זה לא מסתדר, מה עוד שהסולן של האקט, פיטר היקס, לא ניחן בקול ייחודי מספיק כדי ליצור עניין. השילוב בין ביקורת חברתית על פועל משמרת-לילה בבית חרושת, ובין מקצב בוסה-נובה סרסקטי, נדחה על ידי רוב-רובם של מעריצי האקט, ולכן הוא לא מבצע את השיר הזה יותר מול קהל.
האלבום נפתח בנימה אופטימית, עם השיר 'אוורי דיי' (Every Day) שנכתב במיוחד כסינגל מוביל לאלבום, עבור תחנות הרדיו והמאזינים המקשרים עדיין בין האקט ובין ג'נסיס. המחצית הראשונה של היצירה בנויה כמו שיר מסורתי, והמחצית השנייה היא קטע אינסטרומנטלי אופייני של האקט, עם סולו 'מעופף' שמתבסס על מוטיב מינורי שמזכיר מאוד את מה שעשה בעבר הלא-רחוק עם גבריאל, קולינס ושות'. נדמה שהאקט הצליח למצוא את הדרך לאזן בין הדרישה לייצר שיר קליט ובין השאיפה האישית שלו להתבטא כפי שהוא יודע על הגיטרה.
'הבתולה והצועני', הקטע השני באלבום, מחבר את האקט לצד הפסטורלי של ג'נסיס. הוא מפעיל כאן את אחיו, ג'ון האקט, על החליל. באופן בלתי-מפתיע, חלק מן הקטע מושפע ממוסיקה יפנית. גם הקטע השלישי, שנקרא לו בקיצור 'הפרח האדום', לוקח את ההשפעות היפניות למקום מאוד ברור: האקט הוא איש העולם הגדול, אדם שאוהב לטייל וללמוד מתרבויות זרות. הסקרנות שהפגין האקט כלפי מוסיקת 'שאר העולם' מזכירה מאוד את העניין שגילה פיטר גבריאל באפריקה ואסיה. עד היום, האקט מתייחס לאלבומים שלו בתור יומני מסעות.
סטיב האקט ב-1979 'קלוקס' (שעונים), הקטע הרביעי, הוא קלאסיקה האקטית בפסגתה. בגרסת הרימסטר של 2005 הוא נשמע מלהיב עוד יותר. התיפוף הישיר של הארי שירר דוחף קדימה את הגיטרה של האקט, בעוד הסינתיסייזרים של ניק מאגנוס מגבים אותו עם מלוטרון ובאס-קלידים. האקט מנצל ב'קלוקס' את הנסיון הפרוגרסיבי שצבר עם ג'נסיס, ויצר כאן מוסיקה שממצה את יכולותיו כגיטריסט וכמלחין. לגמרי לא מפליא לגלות ש'קלוקס' נותר פריט-חובה בהופעות שלו, במשך עשרות שנים.
כאמור, הקטע החמישי הוא בלדה בלתי-שייכת לחלוטין, ולכן נפעיל את כפתור ה'סקיפ' (Skip) כדי לדלג ישירות ל'זמן אבוד בקורדובה' (Lost Time In Cordoba). זהו מפגש טיפוסי בין סטיב ואחיו, ג'ון - הגיטרה האקוסטית והחליל, קצת בסגנון של 'הורייזונס' (קטע-סולו מפורסם של האקט מתוך האלבום 'פוקסטרוט' של ג'נסיס) מרגיעים את האווירה לקראת מתקפה אווירית מתקרבת.
טייגרמות', הקטע השביעי, לוקח אותנו אחורה אל אימי מלחמות העולם. מטוס-קרב ישן בשם Tigermoth, שהיה בשירות חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF) משמש תפאורה ליצירה פציפיסטית, האופיינית לדור הבריטי שנולד במהלך ולאחר מלחמת העולם השנייה. זוהי אולי היצירה הרצינית והשאפתנית ביותר באלבום, מבחינת מבנה ונושא. אם מוכרחים להשוות, אז טייגרמות' נשמעת קצת כמו ג'נסיס בתקופת האלבום 'ווינד אנד וות'רינג' (1977). מכיוון שהיצירה נחשבת מסובכת מאוד לביצוע, האקט נוהג לתת גרסה מקוצרת שלה בהופעות חיות (דוגמה לכך אפשר למצוא באחד הבונוסים, רצועה מס' 15 בגרסת הרימסטר).
האקט עשה בחוכמה כאשר בחר לסיים את האלבום דווקא עם יצירת הנושא, בתור הרצועה השמינית והאחרונה. הקטע האינסטרומנטלי 'ספקטרל מורנינגז' הוא אחד המוצלחים והחשובים שכתב האקט בקריירת הסולו שלו, והוא נשמע כאילו קם לתחייה בגרסת הרימסטר של 2005. קשה להפריז ביופי ובחוכמה של הקטע הזה: הוא יכול ללוות אתכם כל החיים, אם רק תתנו לו. האקט עצמו כמעט ולא תורם את קולו לאלבום, אבל הגיטרה של האקט פשוט 'שרה' כאן. הגיטריסט של ג'נסיס (בדימוס) כתב לנו מלודיה נהדרת שלא יוצאת מן הראש. הקהל ממשיך לדרוש את 'ספקטרל' בהופעות, עד היום, והאקט נאלץ להיכנע לו לעתים קרובות.
הבונוסים של גרסת הרימסטר הם רבים מדי: שמונה, בדיוק כמו מספר רצועות האלבום המקורי. לרוע המזל, רובם זניחים לגמרי. מיקסים חלופיים לחלק מקטעי האלבום לא מוסיפים כמעט כלום; גרסאות חיות לקטעים הללו יש בידי האקט למכביר (רובם כבר יצאו לאור מזמן), והקטע הסוגר (פועל נקיון שמגיע לאולפן אחרי סגירתו) יוצר טעם רע. חבל שדווקא בגרסת הרימסטר, שכל כך שיפרה את הצליל של האלבום, התפתה האקט לכלול כל כך הרבה סחורה מיותרת.
הלהקה שעשתה עם האקט את 'ספקטרל מורנינגז' המשיכה איתו גם אל האלבום הבא, 'דיפקטור' (Defector)("עריק" בעברית), שיצא לאור ב-1980. למרות ש'דיפקטור' הוא אלבום משמעותי בקריירה של האקט, הוא קצת מחוויר בהשוואה ל'ספקטרל'. הסיבה לכך היא כמות הקטעים המוצלחים: 'ספקטרל' הוא מהנה ומאוזן כמעט לכל אורכו, בעוד 'דיפקטור' מחזיק מעמד רק עד הקטע השביעי, ואז נופל. מי שירצה להרכיב לעצמו את האלבום המושלם, ייקח 7 מתוך 8 הקטעים של 'ספקטרל' (יש למחוק את 'הבלדה על האיש הנרקב', כמובן), ואז יוסיף לעצמו מתוך 'דיפקטור' את הקטע ה-1, ה-3, ה-6 וה-7; זהו, יש לכם אלבום 'האקטי' מושלם שמייצג את כל מה שהיה טוב אצל הבחור האצילי הזה באותה תקופה.
לסיכום, 'ספקטרל מורנינגז' הוא בהחלט אלבום ראוי לקנייה ולהאזנה. הוא לא נופל בהרבה ממה שעשתה ג'נסיס בשנים שלאחר עזיבת פיטר גבריאל, וגרסת הרימסטר שלו עשתה פלאים בסאונד המאובק והמטושטש שממנו סבל במשך 26 שנה. אף אחד לא יכול להגיד שהוא מכיר את סטיב האקט בלי לשלוט בצורה מלאה בכל 39 דקותיו של האלבום הזה, שהפך לקלאסיקה קטנה בקרב המעטים המכירים אותו.
הציון: 8.5/10
