"סטריינג'רס", אלבומה השני של להקת סקארדאסט, הרכב פרוג-מטאל סימפוני ישראלי, מראה על שיפור מורגש לעומת אלבום הבכורה שיצא ב-2017, "סאנדס אוף טיים". חולות הזמן עשו את שלהם, והלהקה מציגה כאן מוצר משודרג: מהודק, קוהרנטי, בטוח בעצמו ומלוטש יותר גם ברמת הגיבוש הקבוצתי.


נועה גרומן ממשיכה להיות מוקד המשיכה וכוח-החיים המובנה של סקארדאסט. בלי לזלזל ביכולות הנגינה והביצוע של ארבעת חבריה - גרומן היא ה"פרונטמנית" האולטימטיבית, ומצליחה להפוך את ההרכב לכזה שראוי להישמע ולהיראות על במת מועדון מטאל. כזמרת-יוצרת, גרומן מפגינה כאן קשת רחבה של סגנונות מנוגדים - הארד-רוק, אופרה, ג'אז, מקהלות גותיות, גראולים של דת' מטאל, פולק-רוק וגוספל. בקיצור, להרכב ההולנדי "אפיקה" יש מתחרה מזרח-תיכוני קטן וחצוף הנושף בעורפו בנועם.


האלבום נפתח ב"אוברטורה" של 6 וחצי דקות, המהווה תמצית של כלל המוטיבים באלבום - זרות, זרים וניכור אנושי. "סטריינג'רס" מחולק ל-11 רצועות באורך כולל של 53 דקות - ובהחלט יש טעם של עוד. מרבית הרצועות קצרות למדי, יותר במסורת המטאל הסימפוני של נייטוויש (Nightwish) ופחות במתכונת האפוסים המורחבים של להקות פרוגרסיביות בשיא תפארתן כמו דרים ת'יאטר או סימפוני-אקס, למשל.


הרצועה החזקה ביותר באלבום היא החמישית, "קונקריט קייג'ס" (Concrete Cages). יצירה באורך 7:21 דקות המצטיינת במלודיה קליטה ופיתוח קבוצתי מדויק. גולת הכותרת היא הופעת-אורח של המוסיקאית והזמרת פטי גרדי, שגם מנגנת בכלי מיתר ייחודי המכונה "הארדי גארדי". כצפוי - מקהלת הלסקור (Hellscore) בניצוחה הסוחף של גרומן, מאדירה את הפזמון והופכת אותו להמנון-הופעות צפוי מראש - וזה פשוט נפלא.





שלא במקרה, אין אף רצועה אינסטרומנטלית באלבום. גרומן, הסולנית האימתנית, ביחד עם צבא מקהלותיה, דואגים לשמור על דומיננטיות של קול אנושי לכל אורך הדרך. סקארדאסט לא מאמינה בסולואים ארוכים או מפגני וירטואוזיות של גיטריסטים בסגנון ג'ון פטרוצ'י, קלידן סטייל ווייקמן או אפילו מתופף שמקבל יותר מ-20 שניות לדגמן את כישוריו הריתמיים. היכולות המצוינות של ידין מויאל - סוג של מייקל רומיאו ישראלי - לא מנסות להתחרות כאן באנרגיות המתפרצות של אימפריית גרומן, שמשאירה כאן את חותמה הדרמטי המובהק. לכן, מויאל מסתפק רוב הזמן באספקה קבועה של תחמושת ריפים, מהסוג שמקפיץ את קהל המטאל במידה הנדרשת.


הקטע המטאלי הכבד ביותר באלבום הוא "אובר" (מס' 6), בו הלהקה נשמעת כמעט כמו סימפוני-אקס. הגראולים של גרומן מצמררים לגמרי, ומתאזנים בצורה חכמה על ידי שירה נקייה ותוספות מתוזמנות-היטב מצד המקהלה תומכת הלחימה. עם זאת, לעתים עולה חשש כי הלהקה מתבססת על תבניות מוסיקליות שחוקות, כדי להנגיש את עצמה לקהל רחב ככל האפשר. זה בולט במיוחד ברצועה השביעית ("אנדר"), על גבול הגוספל הכנסייתי הממוסחר. מקהלת הילדים של "האטס" (רצועה 8) נשמעת נהדר, אך הקטע מסתיים במהירות רבה מדי ומתפוגג מן הזיכרון. הפזמון הרפטטיבי של "גון" (מס' 9) מנסה להידחף למוח בכל הכוח, ויוצר את הרושם המלאכותי של להיט אירוויזיון תוצרת פינלנד או איסלנד.





היתרון המרכזי של "סטריינגר'ס" הוא היכולת המהירה שלו להתחבב על המאזין המטאלי והמאזין הפרוגרסיבי גם יחד. היכולת המוכחת של סקארדאסט לייצר שירים קליטים מצטרפת להפקה מוסיקלית מקצועית ויוקרתית (מיקס: יונתן קוסוב; מאסטרינג: ינס בוגרן), כזאת שחוצה בקלות את הים התיכון אל השווקים של מערב אירופה, אולי גם ארה"ב. החיסרון היחיד, והגדול ביותר, של האלבום - הוא היעדר מסוים של עומק ומקוריות. היצירות נגמרות מהר מדי, כאילו הלהקה מודה שאין לה יומרה ללכת על קונספט בעל היגד ממשי, ליצור תבניות עצמאיות או לכתוב אפוסים יומרניים.


באלבום הבכורה, מחצית מן הזמן הוקדשה לאפוס הנושא את שם האלבום ("סאנדס אוף טיים"); היצירה היתה שאפתנית, מעניינת לפרקים אך מעט חלולה ובוסרית. באלבום "סטריינג'רס" אין יצירת קונספט מובילה, ולכן אפשר לומר שהלהקה ויתרה במודע על הטבעת חותם פרוגרסיבי לטווח הארוך. בחשבון ימי הנצח, יש כאן יותר מדי שירים חפוזים המצייתים לנוסחה העייפה של בית-פזמון-בית-פזמון; התוצאה היא אלבום קונבנציונלי שקל יותר לשכוח ממנו ולעבור הלאה, אל החוויה הבאה.

לסיכום, סטריינג'רס הוא מוצר בינלאומי מהנה וקל לעיכול ברובו, הנהנה מן הנוכחות הווקאלית המרשימה של נועה גרומן (כוכבת בפני עצמה). ההרכב מוכיח את עצמו כיצרן מיומן של שירים בנויים היטב, שחלק מהם אף סוחפים ממש, בעיקר ברמה המלודית. עם זאת, האלבום לא מאתגר או עמוק מספיק, ולכן מותיר את הרושם של להקה צעירה ונמרצת, שעדיין לא צברה מספיק ניסיון כדי לכתוב את יצירת חייה.

הציון: 8/10

 עוד אלבומים באותו כיוון