אלבום האולפן ה-8 של להקת 'ראש' הוא הפופולרי מכולם. מאז יציאתו ב-12 בפברואר 1981, הוא מכר 4 מיליון עותקים מתוך סך של 27 מיליון עותקים משלל אלבומיה ומוצריה של הלהקה עד היום. האלבום היחיד שמתקרב לפופולריות של מובינג פיקצר'ס הוא "אלפיים מאה ושתים-עשרה" (2112) שמכר כ-3 מליון עותקים -- וסלל את הדרך להצלחה המתמשכת של הלהקה הקנדית בשנות ה-80, ה-90 והאלפיים.


מובינג פיקצ'רס יצא לאור בתור תקליט ויניל, וככזה יש לו שני צדדים מובהקים: צד א' הוא ניצחון מושלם, עם ארבע רצועות מדהימות אחת אחרי השנייה - כולן הפכו לקלאסיקה בלתי מעורערת. צד ב' מציג שלוש רצועות בלבד - מהורהרות, מעמיקות, מרוסנות יותר אך גם קצת פחות מלהיבות. צד ב' לא הותיר את חותמו על הרפרטואר הבימתי של ראש בעשורים הבאים, אך ריתק את המאזינים הביתיים.


בקיץ של יולי 1980 שכרו שלושת הקנדים שלנו חווה קטנה ליד פיטרברו, אונטריו. הם החלו לעבוד על חומר חדש עבור אלבומם השמיני. פירט כתב טקסטים בקוטג' קטן על יד אגם בשם "סטוני". בסופי שבוע הם חזרו הביתה כדי לשמור על שפיותם. באותה תקופה הם היו כבר 6 שנים ביחד - מוסיקאים מגובשים וכותבי-שירים מנוסים. בשלב זה בקריירה, הם כבר הצליחו מסחרית מספיק כדי לחוש עצמאיים מול התעשייה, בלי לספוג לחצים מצד חברת התקליטים. פירט מציין שבאותה תקופה הוא החל להקשיב למוסיקת רגאיי, אהב אותה מאוד - והשפעת הז'אנר הרענן חילחלה גם להקלטות.


כל אחד מהשירים תוכנן מראש בשביל הופעות חיות, כי ראש היתה "לייב בנד", מפלצת של סיבובי הופעות ארוכים.במקביל, האלבום היה אמור להיות מורכב ומתוחכם מספיק כדי שיישאר מעניין עבורם לנגינה לילה אחרי לילה. ב"טום סויר", לקח גדי לי על עצמו שלושה תפקידים בו-זמנית: סולן, קלידן סינתיסייזרים וגם בסיסט-פדלים; אף איבר בגופו לא היה מובטל - ניצול אופטימלי של גפיים וקול אנושי. לעומת זאת, האפוס הארוך "דה קמרה איי" (כמעט 11 דקות) לא בוצע על במה במשך עשרות שנים, כיוון ש"ראש" חששה שלא יהיה מספיק מלהיב מול קהל רוק שעומד על רגליו וצמא לריגושים מהירים.


אחרי שהשירים כבר היו מעובדים, השלושה נסעו לאולפני פייז וואן בטורונטו, עם המפיק הוותיק שלהם טרי בראון, כדי להכין דמואים בסיסיים להמשך. 'טום סויר' ו'ליימלייט' כבר נוסו על הבמה בתחילת סיבוב ההופעות של ספטמבר 1980. באוקטובר-נובמבר נכנסו גדי, אלכס וניל להקלטות הסופיות באולפני "לה סטודיו" בעיירה מורין הייטס, קוויבק, קנדה.

• "טום סויר" החל באילתור, תוך גילוי צליל מיוחד של סינתיסייזר. שתי שורות חשובות בשיר: "המוח שלו לא להשכרה לאף אל או ממשלה", וגם "הוא יודע ששינויים אינם קבועים, אבל שינוי כן". ניל פירט, קורא ספרים אדוק, נעזר בדמות הנער השובב והפיקח מתוך הקלאסיקה הספרותית של מארק טוויין כדי להעניק לשיר של ראש עומק תרבותי נוסף, מעין גשר דמיוני בין עבר להווה.


• "רד בארצ'טה" היא יצירה מוסיקלית-קולנועית דיסטופית במציאות עתידית שבה הממשלה מחמירה את חוקי הרכב, עד שאי אפשר יותר להשתמש במכוניות מירוץ מסוימות. הטקסט של פירט מתבסס על סיפור קצר מאת ריצ'רד ס' פוסטר, "איי נייס מורנינג דרייב" שהתפרסם במגזין רכב ב-1973.
  המוסיקה של הצמד הקבוע, לייפסון-לי, היתה אמורה לספר סיפור, בצורה כמעט קולנועית, ולהציג מצבי-רוח משתנים. בארצ'טה, מילה איטלקית שמשמעותה "סירה קטנה", היא מונח גנרי למכונית איטלקית דו-מושבית שנועדה בעיקר למירוצים. גיבור הסיפור מתאר את הביקור השבועי שלו בחווה הרחוקה של הדוד, בה הוא מהתל בניידות המשטרה האווירית ונוסע בפראות דרך גשר חד-נתיבי בו הן אינן יכולות לעבור, כך שהוא יכול לנצח במרדף, לחמוק מן הפיקוח הממשלתי ולחזור לחלום בחווה של הדוד על יד האח הבוער. היצירה נשמעת כיום כמעט נבואית, לאור מהפיכת הרכבים האוטונומיים המתקרבת אלינו. האם בעתיד פשוט לא נאחוז בהגה? בכל מקרה, הגיטרה של אלכס לייפסון מצליחה לחקות את צליל המנוע הרועם והצמיגים החורקים, ותיפוף ה'טורבו' של פירט מאיץ את העסק היטב.


• "YYZ" (וויי-וויי-זי) האינסטרומנטלית עוסקת למעשה בנמל תעופה. הרעיון הריתמי שמניע את המשקל הבסיסי נולד בקוד מורס של נמל התעופה YYZ של טורונטו, כאשר הלהקה נחתה שם במטוס פרטי קטן. הקוד התפתח לביצוע מלא על מערכת התופים של פירט. לכן זה נסיון לתאר, בצורה כמעט קולנועית, את התחושה המרגשת והאקזוטית של נמל תעופה בינלאומי, עם מפגש התרבויות, המראות ונחיתות, פרידות והתאחדויות. ברמה המוסיקלית, זהו מפגן וירטואוזיות מרהיב ביופיו. וויי-וויי-זי הפך דוגמה ומופת לגיבוש קבוצתי, נגינה מהודקת ומדויקת שמשאירה מספיק מקום לסולואים ולביטוי אישי.


• "ליימלייט" - אור הזרקורים: מאמר מוסיקלי קצר על היחסים המורכבים בין האמן ובין הקהל שלו. ניל פירט הוא אדם מופנם וביישן; קשה לו עם מעריצים שרופים שניגשים אליו כאילו הם חבריו הטובים ביותר. הוא הרגיש לא בנוח, חש מבוכה אמיתית, בכך שלא יכול היה ליצור מערכות יחסים מלאכותיות עם אנשים זרים. הוא גם מודה שאפילו קשה לו להעמיד פנים, הוא רצה להיות מוסיקאי אבל לא "להיראות" כמו כוכב. שיר על אנשים מוחצנים שלא מצליחים להבין אנשים מופנמים, בלי קשר לביישנות. "ליימלייט" הפך ללהיט גדול, והקהל של ראש נהנה ממנו כ-35 שנה בהופעות חיות.


• "דה קאמרה איי" - עין המצלמה: אפוס פרוגרסיבי שאפתני וקצת ארוך מדי, בהשראת פרק בנובלה של ג'ון דוס פאסוס (John Dos Passos). הנובלה עוסקת בשנות ה-30 שאחרי המשבר הגדול בארה"ב. פירט נעזר גם בציטוט של הסופר הגדול ג'ון סטיינבק לפיו "לכל עיר יש איכות ייחודית של אור". פירט כתב על ניו-יורק בתקופת האביב, וגם על תקופתו בלונדון כבחור צעיר. הקטע לא בוצע על במה כמעט 30 שנה, עד סיבוב ההופעות הנוסטלגי של 2010 (טיים מאשין), בו בוצע האלבום מובינג פיקצ'רס בשלמותו על הבמה, לראשונה אי-פעם.


• "וויץ' האנט" - ציד מכשפות - מסר פוליטי חד-משמעי נגד מנטליות של עדר. השיר הלא-קל הזה כלל לא היה מיועד להופעה חיה, מלכתחילה. הוא הוקלט עם כל מיני שכבות שהשלושה ידעו שיהיה קשה לשחזר על הבמה. כיום הטכנולוגיה והמחשבים מאפשרים לבצע אותו על במה, בזכות מחשבים ומערכת תופים דיגיטלית. הרצועה הוגדרה במקור בתור חלק שלישי של יצירה גדולה יותר בשם "פחד". ההגדרה הזו הצליחה לבלבל את רוב מעריצי ראש, שלא היה להם מושג היכן נמצאים שני החלקים הראשונים בטרילוגיה. החידה נפתרה בהמשך: החלק השלישי הוצג ראשון ב-1981, החלק השני הוצג ב-1982 (הרצועה 'דה וופן' באלבום 'סיגנאלס') והחלק הראשון הוצג ב-1984 (הרצועה 'דה אנמי וויד'ין' באלבום 'גרייס אנדר פרשר'). פחד, לגישתו של פירט, פועל בתוכנו אך גם משתמשים בו נגדנו, במיוחד כאשר הפחד מנוצל לשליטה על המונים. היצירה מסתיימת בשורה הפשוטה והברורה מאליה: "בורות, דעות קדומות ופחד - הולכות יד ביד".


• "וייטל סיינס" - סימנים חיוניים: השפעות רגאיי מובהקות על רקע טקסט שכולו פילוסופיה של המדע - מעין שיר-הלל לשינוי האינסופי, אולי הסבר לסגנון המתפתח של הלהקה לאורך השנים. הטקסט מתייחס גם לטכנולוגיה של תהליך היצירה האולפנית ("פוז, ריוויינד, ריפליי"). אחת השורות האחרונות נתקעת במוח לשנים ארוכות: "כולם חייבים להתעלות מעל לנורמה", משפט עם סתירה פנימית שיוצרת תנועה מתמדת.

עטיפת האלבום טומנת בחובה שלוש משמעויות:

א) ברמה הלשונית הבסיסית, המצולמים אכן מזיזים תמונות, רק שמדובר ביצירות אמנות בהשראת אלבומי הלהקה ולא אוסף צילומים שרירותי.

ב) התמונות מרגשות אותם (moving), דהיינו לא מדובר רק בהעברה אלא בריגוש.

ג) בצילום העטיפה האחורי מתברר שהצילום הקדמי הוא רק חלק מתוך סט קולנוע, מה שמחזיר אותנו למשמעות הסינמטית של המונח "מובינג פיקצ'רס". והנה לנו כוחה של המוסיקה: היכולת לתרגם צלילים לחזיונות, להמיר את האור אל האוויר, להפעיל את הדמיון באמצעות משב רוח.


הצלחתו המסחרית האדירה של "מובינג פיקצ'רז" איפשרה ללהקת "ראש" לשרוד את שנות ה-80, ולהמשיך לצמוח וליצור מוסיקה חדשה גם בשנות ה-90 והאלפיים. במובנים רבים, זו היתה פסגת יצירתה ומורשתה לדורות הבאים של עולם הרוק והמטאל; שילוב נדיר ביותר של מוסיקה וירטואוזית ומרתקת עם ליריקה מעמיקה ומנוסחת-היטב, כזו שהותירה את חותמה על תעשיית המוסיקה. אלבום זה הוא אחת הסיבות לכניסתה של "ראש" אל היכל התהילה של הרוק ב-2013.

לסיכום, "מובינג פיקצ'רז" הוא אחד מאלבומיה הטובים ביותר של להקת ראש. הוא גם נחשב לאחד מאלבומי הרוק המתקדם החשובים ביותר של שנות ה-80. מתוך 40 דקותיו, המחצית הראשונה היא מושלמת בכל קנה מידה; המחצית השנייה תובענית יותר, קצת פחות מהנה אך מהורהרת ומעוררת השראה. אלבום נדיר באיכויותיו שמסרב להימאס על המאזין, נותר רלוונטי ונשמע רענן עד כאב בכל סיבוב נוסף.

הציון: 9.5/10

 עוד ביקורות על ראש