 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
|
|
|
| Roger Waters In The Flesh - Live DVD 2002 Sony Music USA (170 min.) Roger Waters - Wikipedia ביקורת: אורי ברייטמן 26/02/05 |
|
|
הדיוידי "רוג'ר ווטרס - אין ד'ה פלש" מתעד את סיבוב ההופעות המשובח של ווטרס משנת 2000 בארה"ב. מה שעלול להתפרש, במבט ראשון, כנסיון למחזר שוב את הלהיטים של פינק פלויד במסווה של 'מחווה' או 'רטרוספקטיבה', מתברר כעבור זמן כניצחון אמנותי מזהיר. ווטרס מוכיח כאן, באותות ובמופתים, שהוא-הוא פלויד האמיתי. ווטרס מצליח להעביר את מלוא המשמעות הגלומה בטקסטים ובמוסיקה של פלויד, להתמקד בצדדים העמוקים של יצירתה, ולהסתמן כפרשן האולטימטיבי של פלויד לדורותיה. זו הופעה לאנשים מבוגרים עם סבלנות, ולא מפגן-ראווה ריקני של דינוזאורים ציניים. ווטרס ניצח את גילמור-מייסון-רייט, והגיע הזמן להסביר כיצד. המופע מכיל 152 דקות של מוסיקה וכעשרים דקות של בונוסים. בשעתיים וחצי סוקר ווטרס את הצדדים הבוגרים של פלויד כלהקת רוק חשובה, משלב בתוך הרפרטואר את הרגעים היפים של קריירת הסולו שלו, וסוגר את הלילה עם שיר חדש ("כל נר קטן"). השיר הזה יכול להיכנס בשקט אל כל שירון חנוכה שמכבד את עצמו. הדיוידי מאפשר לצופה להוסיף כתוביות-ליריקה בגוף הסרט: זה מרכיב קריטי בהבנת האירוע, המאפשר לצלול אל תוך עולם התוכן העשיר שיצר ווטרס בזכות כישרון הכתיבה הפנומנלי שלו.
ווטרס, בחור פיקח וחד-אבחנה, הבין מה דפוק במופעים החיים של פינק פלויד (השלישייה) בשנות התשעים: בומבסטיות שבאה על חשבון האנושיות, סאונד גדול מהחיים שבא על חשבון הליריקה, ו"פירוטכניקה לשם הפירוטכניקה" שבאה על חשבון המשמעות. כתגובת-נגד לריקנות הבימתית של עמיתיו-אויביו, יצר ווטרס מופע ממוקד, עמוס בפרטים, רגיש וקודר, שמצליח לשמור על קשר אינטימי עם הקהל לאורך כל הדרך - כל שיר מטופל במלוא הרצינות, ומכריח את הצופה להתעמק בו. הצילום מצליח לאזן בין תקריבי-פנים של כל המבצעים ובין זווית רחבה שמאפשרת ללכוד את מסך-הענק המקרין דימויים חזותיים מרכזיים במיתולוגיה הפלוידית של ווטרס: משולש הפריזמה השחור, החזירים והמפעל התעשייתי של 'אנימלז', קברי החיילים, האמא החונקת, המורה הסדיסט, החומה הלבנה, סיד בארט הסהרורי, יהלום מנצנץ, ליקוי חמה, לב השמש ועוד.
הלהקה החדשה של ווטרס מצויינת, וכאשר מתגברים על הדעות הקדומות ("איפה גילמור הישן והטוב שלנו?") ניתן להבין שהיא מבצעת את פלויד יותר טוב מ"פלויד השנייה". ווטרס מספיק חכם להבין שכדי להביס את גילמור דרוש יותר מגיטריסט אחד - ולמעשה יש לו כאן ארבעה: דויל בראמל, שנראה כמו שילוב בין סיד בארט וג'ימי הנדריקס (גם הוא שמאלי, ומנגן הפוך בגיטרה), ומשתלט על רוב הסולואים; סנואי ווייט (ניגן עם פלויד כבר בתקופת המופעים החיים של 'החומה' באירופה בתחילת שנות השמונים) נראה כמו גילמור ומנגן באותה רמה כמוהו, ותפקידו לספק 'קונטרה' לדויל; אנדי פרוות'ר-לואו, שמספק ליווי אך גם נתן סולו יפה ב'מאני'. ג'ון קארין, קלידן רוב הזמן, שניגן עם שלושת הפלוידים בשנות השמונים והתשעים, משתלט יפה גם על התפקיד הווקאלי שלו ב"דוגז", על הגיטרה האקוסטית ועל גיטרת 'סלייד'. ווטרס נתן לכל הגיטריסטים פקודה: "אל תעתיקו את הסולואים של גילמור!" לכן מרבית הסולואים מנסים לחרוג מן המוכר והידוע. לצידם פועל קלידן נוסף, אנדי וואלס, המתופף גרהם בונד, ושליישית בנות מדהימה: פי-פי ארנולד הידועה, קייטי קיסון בעלת הקול העמוק וסוזנה מלבוין הקודרת. ווטרס מספק שירה, בס ואקוסטית. זה הרכב ליגה א', שלוקח את 'פלויד השנייה' בכל פרמטר אפשרי. תשומת-הלב של ווטרס לפרטים, החתירה המתמדת שלו לשלמות והיכולת שלו לשלוט באנשים מביאים לתוצאות נהדרות: שלישיית הבנות שלו הרבה יותר דרמטית וממושמעת בהשוואה לשלישייה המקבילה של "פלויד השנייה"; לאורך כל הערב מוסיף ווטרס את האפקטים הקוליים המקוריים שהופיעו באלבומי פלויד ובאלבומי הסולו שלו - אפקטים שהוזנחו בחלק ממופעי ה'פלויד' של גילמור ושות'. השקופיות מציגות תמונות מרגשות, ציורים חדשים, דימוים ויזואליים נכונים (למשל, תמונה מעובדת של סיד בארט הממחישה את השורה "עכשיו יש לך מבט בעיניים, כמו חורים שחורים בשמיים"), והקשרים קולנועיים מפתיעים (למשל, ציטוט מ'אודיסיאה בחלל' של קובריק); משחק ה'פוקר' במהלך ביצוע Dogs (מתוך 'אנימלז') הוא הברקה דרמטית ששוברת את מוסכמות מופע הרוקנרול; ווטרס אפילו מציג ליריקה על המסך הגדול שמאחוריו כדי להבליט את מלוא משמעות השיר החדש והאחרון ("כל נר קטן"). הסאונד של הדיוידי צלול ודינמי - לעתים גדול ומהדהד, לעתים אינטימי ועדין. המפיק המוסיקלי ג'יימס גאת'רי, שעבד עם פלויד מאז 1979, קלט את כל עומק המופע. ההקלטה הסטריאופונית מעולה, ומאפשרת להבחין בכל ערוץ סאונד. מקהלת הבנות הוקלטה באופן אידיאלי, וכל פעם שהיא מתגברת את השירה (המעט-חלושה) של ווטרס, האפקט הרגשי חזק ביותר. גם ערוץ הסראונד נהדר, ומגשים את מטרתו: לתת לרוכש הדיוידי את התחושה כאילו הוא נמצא באותה הופעה בעיר פורטלנד, אורגון (ארה"ב), בתאריך 27 ביוני 2000. גם איכות התמונה אידיאלית: אין מסכי-עשן, אין תאורה מטורפת, והמצלמה נעה באיטיות כדי להתאים את עצמה לאופיו הקודר והזהיר של המופע. ווטרס הזדקן היטב: שיערו אמנם אפור, אבל הנוכחות הבימתית שלו רק התחזקה. הוא עדיין נוקב ודרמטי, עוקצני ומשעשע כשהיה פעם. כאשר הוא שואל במהלך השיר Mother את השאלה "האם אני יכול לבטוח בממשלה?", הוא כבר עונה לעצמו בעצימת עיניים ובנדנוד ראש המבהיר את התשובה: "לא, בשום אופן לא". גם הביצוע של In The Flesh, השיר שהפך לכותרת האלבום (והדיוידי, כמובן), יכול להתפרש כאמירה אופיינית של ווטרס: "חברים, אנחנו לא פלויד - פינק חולה, אנחנו הלהקה המחליפה, ועכשיו נבדוק מי מכם הוא המעריץ האמיתי של פלויד, ומי רק בא בשביל הלהיטים שמושמעים ברדיו". בסרט התעודה הקצר, שנכלל כבונוס, אפשר להבחין עד כמה ווטרס מעורב בכל פרט ופרט בהפקה המורכבת הזאת. הכל נשען על כתפיו, והוא עומד במשימה בלי להשתחצן. ווטרס מודע לעובדה שהקלאסיקות של פלויד הן מוצר אטרקטיבי לקהל גדול. הוא כבר הבין, אולי בדרך הקשה, שקריירת הסולו שלו לא הצליחה כמצופה. שלושת אלבומיו ("טרמפים", "רדיו קאוס", "משועשע למוות") אינן יצירות מופת, בשום דרך. הלחנים שהוא כותב כיום אינם מבריקים כבעבר, אבל הטקסטים והתוספות החזותיות מצליחים לפצות על כך; וכאשר הוא משלב חלקים נבחרים מתוך קריירת הסולו בתוך פנתיאון הפלויד, התוצאה הסופית נשמעת הומוגנית ועקבית. הביקורת הקטלנית שמותח ווטרס על ארה"ב של בוש (הראשון והשני כאחד), לצד ההומניזם הבלתי-מתפשר שלו (הוא מזכיר שוב ושוב לאמריקנים את מה שעשו לאינדיאנים), משתלבת בצורה מושלמת בתוך מכלול היצירה הפלוידית. כך מבהיר ווטרס את המשוואה "פלויד=ווטרס" ומגמד את שלושת חבריו-לשעבר.
לסיכום, המופע "In The Flesh" הוא מבט מרתק, רב-עוצמה ומעמיק אל תוך עולמם הבלתי-ניתן-להפרדה של רוג'ר ווטרס ולהקת פינק פלויד. צפיות חוזרות מגלות חזון אמנותי מהודק, בוגר, רציני ובלתי-מתפשר, של אמן ביקורתי ורלוונטי גם כיום. ווטרס חרד לגורל המין האנושי, ומנסה להבקיע את חומת האדישות, הטימטום וקהות החושים. הדיוידי היא הדרך הנכונה לחוות את המופע הזה, כיוון שהמרכיב החזותי חשוב כאן לא פחות מן המרכיב המוסיקלי. מי שיצפה במופע באורך-רוח, תוך מעקב מתמיד אחרי הכתוביות, בלי דעות קדומות ובלי קיבעונות המבוססים על נוסטלגיה, יגלה את פלויד מחדש - ואת תפקידו הקריטי של ווטרס בהתהוותה.
|
|
רשימת השירים - דיוידי של אין דה פלש
Track listing - In The Flesh DVD:
|
תגובות
עוד על פינק פלויד ורוג'ר ווטרס
אטום הארט מאדר - Atom Heart Mother
לייב אין פומפיי - Live at Pompeii DVD
וויש יו וור היר - Wish You Were Here
דארק סייד אוף דה מון - The Dark Side of the Moon
דיוויז'ן בל - The Division Bell
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצויין")
הפקה (איזה סאונד בן-יונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")