 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Roger Waters The Wall 2015 Universal - DVD / BluRay UK/USA (133 min. / דקות)
12/12/15 | |
מאז הפך רוג'ר ווטרס לאחד האמנים השנואים ביותר בישראל, כבר קשה אפילו לכתוב עליו משהו בלי לחטוף מהלומות מכל הכיוונים. ואחרי שאמרנו את המתבקש, לוותר על צפייה בסרט התיעודי המרתק הזה, רק בגלל אי-הבנה של מסריו ומטרותיו הפוליטיות של ווטרס, יהיה מעשה מטופש להחריד. 'החומה' של ווטרס הוא מופע שמגדיר מחדש את המושג 'ענק': מחווה אנטי-מלחמתית אדירה בעוצמתה, המוצגת כאן בסרט ארוך ומורכב, פרויקט אמנותי-תיעודי שאינן חף מבעיות וכשלים.
ראשית, צריך להבין את ההיקף והמספרים: 'החומה' של ווטרס הוא סיבוב הופעות שנמשך 4 שנים, והכיל שישה גלים. הסיבוב החל בספט' 2010 והסתיים בספט' 2013, כלל 219 הופעות, שבר את שיאי נתוני ההכנסות למופע של אמן סולו, ועקף אפילו את מדונה. רק לשם ההשוואה: סיבוב ההופעות הראשון של החומה (1980-1981) כלל רק 31 הופעות ב-4 ערים מרכזיות, כך שרוב מעריצי פינק פלויד כלל לא זכו לראותו; סיבוב ההופעות הפופולרי של 'מומנטרי לאפס אוף ריזן', שהחל ב-1987, נמשך 'רק' שנתיים. הסיבוב של 'דיוויז'ן בל' נמשך פחות משנה.
כמו בגרסת 1980 של מופע 'החומה', גם הפעם נבנתה חומה אמיתית על הבמה, מורכבת מ-242 לבנים, בגובה 10 מטרים וברוחב 73 מטרים. החידוש המרכזי כאן הוא כמובן טכנולוגיית המיחשוב, שהתקדמה בכמה דורות מאז: מערכת משוכללת של 23 מקרנים חזקים, ברזולוציה של 10,000 פיקסלים, הקרינה אנימציות ממוחשבות תלת-מימדיות וסרטים באיכות גבוהה על החומה הלבנה הזו. מדובר בטכנולוגיה חדשנית שנקראת 'מיפוי וידאו' (Video Mapping) או 'מיפוי הקרנה' (Projection Mapping), ומסוגלת להפוך כל אובייקט למשטח דו-מימדי ותלת-מימדי, תוך יצירת אשליות אופטיות מהממות.
צוות ההפקה של המפלצת הזו הורכב מ-66 איש, שנסע מאצטדיון לאצטדיון ב-6 אוטובוסים, בלוח זמנים לחוץ במיוחד. הציוד במשקל 112 טון נסע בנפרד, על 21 משאיות. לכל מקום שהגיעו, הצטרף צוות פירוק והרכבה של 80 פועלים נוספים. הופעה ממוצעת של 'החומה' משכה כ-20,000 קוני כרטיסים. מחיר כרטיס ממוצע להופעה עלה 115 דולר, בעוד הדיוידי הזה יעלה לכם רק 75 שקלים, והבלוריי קצת יותר. המופע סחט ביקורות חיוביות מאוד בעיתונות הבינלאומית. הסרט הוקרן לראשונה בפני קהל בספטמבר 2014, במסגרת פסטיבל הסרטים של טורונטו, עלה במקביל על 3,000 מסכים ברחבי העולם - וקיבל ביקורות קצת פחות טובות.
ווטרס והמגה-פון, ידידו הטוב ביותר
במאי הסרט הזה, שון אוונס, היה גם המנהל הקריאייטיבי של המופע במשך אותן ארבע שנים קשות של טיולים ברחבי העולם. אוונס מכיר כל שנייה בהפקה הזו, ועמל בפרך ביחד עם מארק פישר, המעצב והאדריכל המנוח (1947-2013), כדי להרים את הפרויקט הסופר-מסובך הזה על הרגליים. הפקת 'החומה' של ווטרס איפשרה ל-4.2 מליוני מעריצים של פינק פלויד לזכות סוף-סוף בחוויה הבימתית המלאה, לה המתינו בסבלנות 30 שנה. המופע משנות ה-80 היה יקר ומסורבל, הפסיד הון ונעצר כדי למנוע הפסדים נוספים. לעומת זאת, המופע של 2010-2013 היה הצלחה כלכלית עצומה: עלויות ההפקה עמדו על 55 מליון דולר, בעוד ההכנסות הסתכמו ב-460 מליון דולר, שנחלקו גם עם חברת הבידור והמופעים 'לייב ניישן'.
מלבד הקרנות תלת-מימד מרהיבות, אפקטים מדהימים של תנועה מרחבית, פירוטכניקה ומטוס מתרסק, המופע משלב את בובות-הענק המתנפחות המפורסמות של הקריקטוריסט והמאייר ג'ראלד סקארף: המורה המתעלל, האקסית הבוגדנית, האם הדומיננטית, החזיר המעופף - כולם התייצבו לשירות מילואים פעיל. הלהקה של ווטרס מלאה בפרצופים מוכרים: סנואי ווייט ודייב קילמינסטר על הגיטרות, ג'ון קארין הנאמן והוותיק על הקלידים ביחד עם הארי ווטרס (כן, זהו הבן המזוקן והג'ינג'י של רוג'ר), גרהאם ברוד על התופים, רובי ווייקוף בתפקידי השירה של גילמור (וכאלו שווטרס כבר לא יכול לשיר יותר), בתוספת מקהלת האחים לנון (קיפ, מרק, פאט), ג'ון ג'ויס, ג'י-אי סמית' וכמובן ווטרס עצמו - האיש, הבסיסט, הגיטריסט, החצוצרן, המנהל, הדיקטטור, הבן היתום, גיבור הסרט ואמן-מחאה.
ל'החומה' של ווטרס יש למעשה שתי שכבות של משמעות, כפי שהוא הסביר בעצמו:
רוג'ר ווטרס במופע הגדול בחייו
"כל אקדח שמיוצר, כל ספינת מלחמה שמושקת, כל טיל שנורה, מסמלים במובן הסופי גניבה מן הרעבים שלא קיבלו אוכל, מאלו שקר להם ואין להם בגדים" - זהו ציטוט-מפתח שמופיע על הבמה במחציתו השנייה, במהלך הקטע 'ברינג דה בויז בק הום', והוא שייך לנשיא האמריקני דווייט אייזנהאואר. דבריו של הנשיא אייזנהאואר שיקפו את מירוץ החימוש האמריקני-סובייטי של שנות ה-50 מהמאה הקודמת. ווטרס מחבר בין מלחמות העולם ובין עוני גלובלי, בהיגד ביקורתי חריף שיש בו הקשרים סוציאליסטיים, שלא לומר מרקסיסטיים, מובהקים.
בין לבין, הוא שואל שוב את הקהל, במהלך השיר 'אמא', אם אפשר לבטוח בממשלה, ועונה בכיתוב גרפי ענק: 'נו פאקינג וויי' (No Fucking Way). הקהל מריע בהתלהבות למסר החתרני, בזמן שווטרס עצמו מניד בראשו לשלילה. גם מקומו של ג'ורג' אורוול, מחבר הספר "1984", לא נפקד: 'האח הגדול מביט בך', ברוח פרשת סנואודן, מצטרף להקרנות החומתיות. התוצאה היא שילוב בין אווירת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, רקוויאם-מלחמה אירופאי ובין טקסי קיטש לזכר פיגועי ה-11 בספטמבר, עם תיבלון קל של פרנויה מודרנית הנשענת על פלאי עולם הסייבר והריגול הדיגיטלי.
מי שמצפה לקבל בסרט זה הקלטה רגילה של המופע האצטדיוני הענק -- ללא הפרעות, מתחילתו ועד סופו -- צפוי להתאכזב. אמנם כל השירים מבוצעים במלואם, ללא קטיעות פנימיות או קיצורים - אבל למרבה הפליאה, לא תקבלו כאן תיעוד מקובל של מופע רוקנרול יוקרתי. הצמד ווטרס-אוונס התאמץ להפוך את 'החומה' ממוצר פינק-פלוידי קבוצתי למותג רוג'ר-ווטרסי אישי. לכן החליטו השניים, לשלב בין קטעי המוסיקה מההופעה שצולמה בצורה מקצועית במופעי 'החומה' באתונה, בואנוס איירס, לונדון וקוויבק - גם קטעים דוקומנטריים מאוחרים יותר. מדובר בחומרים שצולמו הרבה אחרי שהסיבוב הסתיים, מ'טיול שורשים' נוגה ושקט, שערך ווטרס עבור עצמו, שני בניו הארי וג'ק, ובתו אינדיה.
הקרנות וידאו מהממות על החומה של ווטרס
במסגרת הנסיעה במכונית, בה עבר ווטרס בין אנגליה, צרפת ואיטליה, החליט רוג'ר 'לבקר' את אביו ואת סבו, שניהם קורבנות מלחמה. אריק פלצ'טר ווטרס נהרג ב-18 בפברואר 1944, באיטליה, כאשר היה רק פציפיסט בן שלושים שהחליט להילחם בפאשיזם; רוג'ר היה אז רק תינוק בן חמישה חודשים; הוא קלט שלעולם לא יראה את אביו, רק כאשר ראה במו-עיניו שכל שאר חבריו כבר נפגשו עם אביהם לאחר שהמלחמה הסתיימה. סבו של רוג'ר, ג'ורג' הנרי ווטרס, כורה-פחם במקצועו, נהרג במלחמת העולם הראשונה, ב-14 בספטמבר 1916, בצרפת, בהיותו רק בן 26.
ההחלטה להכניס את קטעי המסע של רוג'ר, כשהוא מהרהר על ההגה, מבקר בבתי קברות צבאיים ומדבר במכונית עם צאצאיו, היא אולי הטעות האמנותית החמורה ביותר בסרט. במקום להפריד, כראוי, בין המופע האמנותי המפורסם והמסע הביוגרפי החדש, בחר ווטרס ליצור כאן יצור-כלאיים דוקו-תיאטרלי, שאינו עונה על ציפיות הצרכנים וגם נכשל כמוצר בעל עקביות פנימית. הפתיחה הקודרת, שבמהלכה ווטרס נושף בחצוצרה, על רקע אנדרטת מלחמה ענקית, היא דווקא יפה. אבל בהמשך הדרך, הקטעים התיעודיים רק שוברים את המתח האמנותי של המופע המרהיב הזה; חלקם נעים בין המפוהק למדכא, ואינם מועילים כמעט לאף אחד.
כך, למשל, הקטע שבו רוג'ר מתייפח במכונית כמו ילד קטן, מתנדנד על הגבול הדק שבין פאתטי למעורר אמפטיה. השיחה הפרטית בינו ובין ידידו לדרך, הסופר והפילוסוף אנדרו 'ווילה' רולינסון (Andrew 'Willa' Rawlinson) ארכנית ומיותרת במיוחד. ייתכן שרוג'ר ווטרס החליט שהוא לא רוצה להיות כמו כולם, ולכן התעקש שלא להוציא לאור עוד תיעוד צפוי-מראש של מופע רוק. חבל מאוד שמסע הקברים הפרטי של רוג'ר לא הועבר באלגנטיות אל מדור הבונוסים של הדיוידי, שם נמצא מקומו הטבעי. בדיוידי ובבלוריי הביתי, לפחות, אפשר להקפיץ בקלות את הדיסק קטע אחד קדימה בכל פעם שהמופע נקטע, וכך לקצר למינימום את הסבל.
מי שיצליח להתגבר על האכזבה הראשונית מן הקונספט המאתגר של 'החומה' במהדורת ווטרס 2014, יגלה שוב עד כמה 'החומה' היא יצירה חתרנית: היכולת של רוג'ר ווטרס ושאר חברי פינק פלויד לנצל כלים המוניים-פאשיסטיים למטרות הפוכות לגמרי, המדברות על נפשו העדינה של הפרט; האירוניה והסרקאזם העמוקים, המציפים את רוב הסצינות ומעניקים להם מימד מנוכר, לעתים אף מרתיע; השימוש הציני במקצב דיסקו וגיטרות עליזות כדי לשווק הסתה נגד מערכת החינוך; הביקורת הקטלנית על תעשיית מופעי-הענק באמצעות מופע-ענק המטיף בבוטות לאינדיבידואליזם ונון-קונפורמיזם; שירים נעימים עם גיטרה אקוסטית ('גודביי בלו סקיי', 'מאד'ר') המציפים ליריקה אפוקליפקטית ומרדנית; כל אלו מקבלים כאן מימוש מתוגבר, משודרג ולעתים אף סוחט דמעות באמת.
ווטרס של 2014 כבר רחוק מלהיות גבר באמצע חייו. האמת היא שהוא נראה כאן כמו קשיש גמלוני, חדור-קרב ובכושר מצוין; זהו המופע הגדול של חייו, ואולי הקרב האמנותי האחרון שלו. ווטרס של ימינו הוא כבר יתום כסוף-שיער: אביו אריק נהרג ב-1944, כפי שכולם יודעים - אבל גם אימו, מרי דאנקן ווטרס, נפטרה באוקטובר 2009 בגיל 96 המכובד. מרי היתה אישה פעילה פוליטית, מזוהה עם מפלגת הלייבור, שלחמה כל חייה למען צדק ושוויון. אין ספק שרוג'ר הושפע ממנה באופן עמוק, ובלעדיה לא נוצרת 'החומה'.
אבל רוג'ר של ימינו לא רק איבד את הוריו, אלא גם את היכולת לשיר גבוה כמו פעם: בחלק מהמופע רוג'ר משתמש בפלייבק כדי להתמודד עם אילוצי הזמן הביולוגי. מי שלא מחבב 'ליפסינק' מול קהל של עשרות אלפים, יכול להתנחם בעובדה שהבמאי כמעט הצליח לטשטש כאן לחלוטין את הקטעים שהסגירו את השימוש המעציב של ווטרס בערוצי שירה מוקלטים מראש, בזמן שהוא מזיז את שפתיו מול המיקרופון הכבוי. למרבה המזל, המופע הזה כל כך גרנדיוזי, ויזואלי וסוחף, עד שקולו הדועך של סולן פינק פלויד לשעבר לא ממש זוכה למיקום גבוה בסדר העדיפויות של הצופה. העיבודים המוסיקליים נצמדים למקור - אלבום 'החומה' הכפול מ-1979 - כך שאין הפתעות או חידושים ברמת הפסקול, האפקטים והסולואים.
אחד מהשיאים הגדולים של המופע הוא הרגע ב'קומפורטבלי נאמב' שבו ווטרס מכה בחומה - ואז היא מתנפצת לרסיסים, באופן וירטואלי כמובן, כשמאחוריה זורחת השמש והשמיים מנצנצים בכל צבעי הקשת. שיא רגשי נוסף, עד לרמה של סחיטת-דמעות קיצונית, מגיע כאשר מוקרנים סרטונים של ילדים הפוגשים את אביהם חוזר מן המלחמה, במהלך השיר 'ברינג דה בויז בק הום'; ווטרס פורט כאן על מיתריהן של משפחות אמריקניות רבות, ששלחו את מיטב בניהן למזרח התיכון. בשיר 'אמא' (Mother) שר ווטרס המבוגר כשהוא מלווה בהקרנות וידאו של עצמו כבחור צעיר, מהמופע ההוא ב-1980, אפקט מעניין שמגשר על פערי הזמן. ווטרס לא חושש כלל לתאר את דמותו הצעירה במילים "רוג'ר הקטן, האומלל והדפוק"; אי אפשר לומר שהוא סובל ממחסור במודעות עצמית.
ווטרס מנפץ את החומה, ברמה הוירטואלית בלבד
אם משווים את 'החומה' של ווטרס לשתי הגרסאות הקודמות שלו (אלן פארקר + ברלין), מגלים כמה יתרונות וחסרונות. הסרט העלילתי 'החומה' בבימויו של אלן פארקר (1982), כבודו במקומו מונח: היצירה של פארקר היתה נועזת ואפקטיבית לתקופתה, והשפיעה על דור שלם של חובבי קולנוע ורוק. החולשה היחידה בסרטו של פארקר היא העובדה הפשוטה, שהסרט ההוא אינו מתעד באמת את סיבוב ההופעות של הלהקה - למרות שפארקר שלח צוות צילום מקצועי כדי לתפוס כמה הופעות; החומר הזה של פארקר נגנז, וכנראה לא ייצא לאור בזמן הקרוב.
שמונה שנים קדימה - המופע של ווטרס בברלין מ-1990 נותר 'תקוע' באותו רגע מיוחד בזמן: נפילת החומה הגרמנית וסיומו של העידן הסובייטי. במבט לאחור, הבעיה של המופע ההיסטורי ההוא בברלין היא לא רק ההפקה המסורבלת ומרובת-המשתתפים, אלא גם איכות הצילום המיושנת וההפקה המתחנפת, שסחבה איתה יותר מדי שרידים של תרבות אייטיז מאוסה. בהשוואה לשני אלו, הרי ש'החומה' של ווטרס מיטיבה לעדכן את נרטיב זוועות המלחמה למציאות של ימינו, ועושה זאת תוך שימוש בטכנולוגיה חזותית מתקדמת, וברזולוציה חסרת תקדים; עם זאת, 'החומה' של 2014 כבר לא תשפיע על התרבות שלנו באותן עוצמות.
מההיבט היהודי-ישראלי, יש כאן הרבה מקום לגאווה: לכאורה, ווטרס שוב משתלח בישראל כאשר הוא משתמש בסמלים אדומים של מגן-דוד המושלכים כמו פצצות ממטוס-קרב, במהלך השיר האקוסטי 'גודביי בלו סקיי' (הקטע עצמו נמשך שניות ספורות). אבל היהודים הפרנואידים, שמחפשים בכוח סימני אנטישמיות בכל מקום, קצת שכחו להזכיר שווטרס משתלח כאן בצורה שוויונית גם בסמל האיסלאם (הסהר והכוכב), הנצרות (הצלב), הקומוניזם (הפטיש והמגל), הדולר (בלי אירו ובלי פאונד!), הנפט (חברת Shell) ותעשיית הרכב (מרצדס). ווטרס דווקא הוכיח שהוא קשוב לפידבק של הלובי היהודי, כאשר החליט להסיר מבלון החזיר המעופף את סמל מגן-הדוד; גם הוא הבין שהשילוב בין חזירים ליהדות אינו הוגן, כמעט כמו מכה מתחת לחגורה.
סמלי מגן-דוד מושלכים כמו פצצות ממטוס מפציץ, במהלך מופע החומה של רוג'ר ווטרס
אבל אותם רודפי-אנטישמיות נמרצים קצת שכחו לציין שבסרט החדש של 'החומה', ווטרס נלחם באנטישמיות בצורה ישירה, כאשר הוא מגחיך את דמותם של המנהיגים הגזענים הרודפים את היהודים, שוב ושוב. העסקנים שזועקים 'ווטרס אנטישמי!' גם שכחו לציין שווטרס מזכיר את השואה וקורבנותיה לפחות פעמיים במהלך הסרט, וגם בכתוביות הסיום שלו; העסקנים צריכים לצפות במונולוג התיאטרלי שבו מספר ניצול המלחמה כיצד משפחתו נמלטה מדירתה באמצע הארוחה, מפחד הנאצים, ושבה אליה בתום המלחמה - רק כדי לגלות ששולחן האוכל נותר ערוך כפי שהיה ברגע שנמלטו ממנו. ואולי הכי חשוב: החומה' הוא גם מסמך אנטי-נאצי מובהק. ווטרס גם היה אמיץ מספיק כדי לתקוף ישירות את פלישת ארה"ב לעירק, כשהקרין על החומה סרטון צבאי ידוע-לשמצה, שתיעד רצח אזרחים עירקים חפים מפשע על ידי הצבא האמריקני.
בראיונות לרגל יציאת הסרט נשאל ווטרס אם הוא מתכוון להופיע שוב עם 'החומה'. רוג'ר הפתיע את המראיינים כאשר ציין שהוא רוצה לקחת את 'החומה' רק למקום אחד בעולם: ישראל. מסתבר שמר ווטרס החליט לשמור חלק מן הציוד ההידראולי של ההפקה, במקרה שבו יחליטו הישראלים והפלסטינים למוטט את חומת ההפרדה 'האיומה' (לדבריו). הוא לא שונא את ישראל, חברים: הוא פשוט שונא חומות גבוהות. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שהוא סבא לנכדים יהודים, כיוון שכלתו (אשתו של בנו) היא יהודיה? מעריצים ישראלים של פינק פלויד עושים שקר בנפשם אם הם מתעלמים מן המופע האנטי-מלחמתי, אנטי-גזעני, אנטי-פאשיסטי ואנטי-לאומני הזה.
ראשית, צריך להבין את ההיקף והמספרים: 'החומה' של ווטרס הוא סיבוב הופעות שנמשך 4 שנים, והכיל שישה גלים. הסיבוב החל בספט' 2010 והסתיים בספט' 2013, כלל 219 הופעות, שבר את שיאי נתוני ההכנסות למופע של אמן סולו, ועקף אפילו את מדונה. רק לשם ההשוואה: סיבוב ההופעות הראשון של החומה (1980-1981) כלל רק 31 הופעות ב-4 ערים מרכזיות, כך שרוב מעריצי פינק פלויד כלל לא זכו לראותו; סיבוב ההופעות הפופולרי של 'מומנטרי לאפס אוף ריזן', שהחל ב-1987, נמשך 'רק' שנתיים. הסיבוב של 'דיוויז'ן בל' נמשך פחות משנה.
כמו בגרסת 1980 של מופע 'החומה', גם הפעם נבנתה חומה אמיתית על הבמה, מורכבת מ-242 לבנים, בגובה 10 מטרים וברוחב 73 מטרים. החידוש המרכזי כאן הוא כמובן טכנולוגיית המיחשוב, שהתקדמה בכמה דורות מאז: מערכת משוכללת של 23 מקרנים חזקים, ברזולוציה של 10,000 פיקסלים, הקרינה אנימציות ממוחשבות תלת-מימדיות וסרטים באיכות גבוהה על החומה הלבנה הזו. מדובר בטכנולוגיה חדשנית שנקראת 'מיפוי וידאו' (Video Mapping) או 'מיפוי הקרנה' (Projection Mapping), ומסוגלת להפוך כל אובייקט למשטח דו-מימדי ותלת-מימדי, תוך יצירת אשליות אופטיות מהממות.
צוות ההפקה של המפלצת הזו הורכב מ-66 איש, שנסע מאצטדיון לאצטדיון ב-6 אוטובוסים, בלוח זמנים לחוץ במיוחד. הציוד במשקל 112 טון נסע בנפרד, על 21 משאיות. לכל מקום שהגיעו, הצטרף צוות פירוק והרכבה של 80 פועלים נוספים. הופעה ממוצעת של 'החומה' משכה כ-20,000 קוני כרטיסים. מחיר כרטיס ממוצע להופעה עלה 115 דולר, בעוד הדיוידי הזה יעלה לכם רק 75 שקלים, והבלוריי קצת יותר. המופע סחט ביקורות חיוביות מאוד בעיתונות הבינלאומית. הסרט הוקרן לראשונה בפני קהל בספטמבר 2014, במסגרת פסטיבל הסרטים של טורונטו, עלה במקביל על 3,000 מסכים ברחבי העולם - וקיבל ביקורות קצת פחות טובות.
ווטרס והמגה-פון, ידידו הטוב ביותר
במאי הסרט הזה, שון אוונס, היה גם המנהל הקריאייטיבי של המופע במשך אותן ארבע שנים קשות של טיולים ברחבי העולם. אוונס מכיר כל שנייה בהפקה הזו, ועמל בפרך ביחד עם מארק פישר, המעצב והאדריכל המנוח (1947-2013), כדי להרים את הפרויקט הסופר-מסובך הזה על הרגליים. הפקת 'החומה' של ווטרס איפשרה ל-4.2 מליוני מעריצים של פינק פלויד לזכות סוף-סוף בחוויה הבימתית המלאה, לה המתינו בסבלנות 30 שנה. המופע משנות ה-80 היה יקר ומסורבל, הפסיד הון ונעצר כדי למנוע הפסדים נוספים. לעומת זאת, המופע של 2010-2013 היה הצלחה כלכלית עצומה: עלויות ההפקה עמדו על 55 מליון דולר, בעוד ההכנסות הסתכמו ב-460 מליון דולר, שנחלקו גם עם חברת הבידור והמופעים 'לייב ניישן'.
מלבד הקרנות תלת-מימד מרהיבות, אפקטים מדהימים של תנועה מרחבית, פירוטכניקה ומטוס מתרסק, המופע משלב את בובות-הענק המתנפחות המפורסמות של הקריקטוריסט והמאייר ג'ראלד סקארף: המורה המתעלל, האקסית הבוגדנית, האם הדומיננטית, החזיר המעופף - כולם התייצבו לשירות מילואים פעיל. הלהקה של ווטרס מלאה בפרצופים מוכרים: סנואי ווייט ודייב קילמינסטר על הגיטרות, ג'ון קארין הנאמן והוותיק על הקלידים ביחד עם הארי ווטרס (כן, זהו הבן המזוקן והג'ינג'י של רוג'ר), גרהאם ברוד על התופים, רובי ווייקוף בתפקידי השירה של גילמור (וכאלו שווטרס כבר לא יכול לשיר יותר), בתוספת מקהלת האחים לנון (קיפ, מרק, פאט), ג'ון ג'ויס, ג'י-אי סמית' וכמובן ווטרס עצמו - האיש, הבסיסט, הגיטריסט, החצוצרן, המנהל, הדיקטטור, הבן היתום, גיבור הסרט ואמן-מחאה.
ל'החומה' של ווטרס יש למעשה שתי שכבות של משמעות, כפי שהוא הסביר בעצמו:
"הסיפור הוא על בחור צעיר שבונה חומות סביב עצמו בגלל פחד מאנשים וממערכות יחסים. במובן האלגורי הרחב יותר, הסיפור מדבר על מדינות שבונות חומות סביב עצמן בגלל פחד ממדינות אחרות; לבנות חומה בגלל אידיאולוגיה, ולא להקשיב למה שקורה בצד השני". לדברי ווטרס, 'החומה' של 2010-2013 לקחה את השכבה האלגורית רמה אחת למעלה, עם דגש חזק על מסרים אנטי-מלחמתיים אוניברסליים, על-זמניים, החורגים מעבר להקשר הבריטי המצומצם של מלחמת העולם השנייה.
רוג'ר ווטרס במופע הגדול בחייו
"כל אקדח שמיוצר, כל ספינת מלחמה שמושקת, כל טיל שנורה, מסמלים במובן הסופי גניבה מן הרעבים שלא קיבלו אוכל, מאלו שקר להם ואין להם בגדים" - זהו ציטוט-מפתח שמופיע על הבמה במחציתו השנייה, במהלך הקטע 'ברינג דה בויז בק הום', והוא שייך לנשיא האמריקני דווייט אייזנהאואר. דבריו של הנשיא אייזנהאואר שיקפו את מירוץ החימוש האמריקני-סובייטי של שנות ה-50 מהמאה הקודמת. ווטרס מחבר בין מלחמות העולם ובין עוני גלובלי, בהיגד ביקורתי חריף שיש בו הקשרים סוציאליסטיים, שלא לומר מרקסיסטיים, מובהקים.
בין לבין, הוא שואל שוב את הקהל, במהלך השיר 'אמא', אם אפשר לבטוח בממשלה, ועונה בכיתוב גרפי ענק: 'נו פאקינג וויי' (No Fucking Way). הקהל מריע בהתלהבות למסר החתרני, בזמן שווטרס עצמו מניד בראשו לשלילה. גם מקומו של ג'ורג' אורוול, מחבר הספר "1984", לא נפקד: 'האח הגדול מביט בך', ברוח פרשת סנואודן, מצטרף להקרנות החומתיות. התוצאה היא שילוב בין אווירת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, רקוויאם-מלחמה אירופאי ובין טקסי קיטש לזכר פיגועי ה-11 בספטמבר, עם תיבלון קל של פרנויה מודרנית הנשענת על פלאי עולם הסייבר והריגול הדיגיטלי.
מי שמצפה לקבל בסרט זה הקלטה רגילה של המופע האצטדיוני הענק -- ללא הפרעות, מתחילתו ועד סופו -- צפוי להתאכזב. אמנם כל השירים מבוצעים במלואם, ללא קטיעות פנימיות או קיצורים - אבל למרבה הפליאה, לא תקבלו כאן תיעוד מקובל של מופע רוקנרול יוקרתי. הצמד ווטרס-אוונס התאמץ להפוך את 'החומה' ממוצר פינק-פלוידי קבוצתי למותג רוג'ר-ווטרסי אישי. לכן החליטו השניים, לשלב בין קטעי המוסיקה מההופעה שצולמה בצורה מקצועית במופעי 'החומה' באתונה, בואנוס איירס, לונדון וקוויבק - גם קטעים דוקומנטריים מאוחרים יותר. מדובר בחומרים שצולמו הרבה אחרי שהסיבוב הסתיים, מ'טיול שורשים' נוגה ושקט, שערך ווטרס עבור עצמו, שני בניו הארי וג'ק, ובתו אינדיה.
הקרנות וידאו מהממות על החומה של ווטרס
במסגרת הנסיעה במכונית, בה עבר ווטרס בין אנגליה, צרפת ואיטליה, החליט רוג'ר 'לבקר' את אביו ואת סבו, שניהם קורבנות מלחמה. אריק פלצ'טר ווטרס נהרג ב-18 בפברואר 1944, באיטליה, כאשר היה רק פציפיסט בן שלושים שהחליט להילחם בפאשיזם; רוג'ר היה אז רק תינוק בן חמישה חודשים; הוא קלט שלעולם לא יראה את אביו, רק כאשר ראה במו-עיניו שכל שאר חבריו כבר נפגשו עם אביהם לאחר שהמלחמה הסתיימה. סבו של רוג'ר, ג'ורג' הנרי ווטרס, כורה-פחם במקצועו, נהרג במלחמת העולם הראשונה, ב-14 בספטמבר 1916, בצרפת, בהיותו רק בן 26.
ההחלטה להכניס את קטעי המסע של רוג'ר, כשהוא מהרהר על ההגה, מבקר בבתי קברות צבאיים ומדבר במכונית עם צאצאיו, היא אולי הטעות האמנותית החמורה ביותר בסרט. במקום להפריד, כראוי, בין המופע האמנותי המפורסם והמסע הביוגרפי החדש, בחר ווטרס ליצור כאן יצור-כלאיים דוקו-תיאטרלי, שאינו עונה על ציפיות הצרכנים וגם נכשל כמוצר בעל עקביות פנימית. הפתיחה הקודרת, שבמהלכה ווטרס נושף בחצוצרה, על רקע אנדרטת מלחמה ענקית, היא דווקא יפה. אבל בהמשך הדרך, הקטעים התיעודיים רק שוברים את המתח האמנותי של המופע המרהיב הזה; חלקם נעים בין המפוהק למדכא, ואינם מועילים כמעט לאף אחד.
כך, למשל, הקטע שבו רוג'ר מתייפח במכונית כמו ילד קטן, מתנדנד על הגבול הדק שבין פאתטי למעורר אמפטיה. השיחה הפרטית בינו ובין ידידו לדרך, הסופר והפילוסוף אנדרו 'ווילה' רולינסון (Andrew 'Willa' Rawlinson) ארכנית ומיותרת במיוחד. ייתכן שרוג'ר ווטרס החליט שהוא לא רוצה להיות כמו כולם, ולכן התעקש שלא להוציא לאור עוד תיעוד צפוי-מראש של מופע רוק. חבל מאוד שמסע הקברים הפרטי של רוג'ר לא הועבר באלגנטיות אל מדור הבונוסים של הדיוידי, שם נמצא מקומו הטבעי. בדיוידי ובבלוריי הביתי, לפחות, אפשר להקפיץ בקלות את הדיסק קטע אחד קדימה בכל פעם שהמופע נקטע, וכך לקצר למינימום את הסבל.
מי שיצליח להתגבר על האכזבה הראשונית מן הקונספט המאתגר של 'החומה' במהדורת ווטרס 2014, יגלה שוב עד כמה 'החומה' היא יצירה חתרנית: היכולת של רוג'ר ווטרס ושאר חברי פינק פלויד לנצל כלים המוניים-פאשיסטיים למטרות הפוכות לגמרי, המדברות על נפשו העדינה של הפרט; האירוניה והסרקאזם העמוקים, המציפים את רוב הסצינות ומעניקים להם מימד מנוכר, לעתים אף מרתיע; השימוש הציני במקצב דיסקו וגיטרות עליזות כדי לשווק הסתה נגד מערכת החינוך; הביקורת הקטלנית על תעשיית מופעי-הענק באמצעות מופע-ענק המטיף בבוטות לאינדיבידואליזם ונון-קונפורמיזם; שירים נעימים עם גיטרה אקוסטית ('גודביי בלו סקיי', 'מאד'ר') המציפים ליריקה אפוקליפקטית ומרדנית; כל אלו מקבלים כאן מימוש מתוגבר, משודרג ולעתים אף סוחט דמעות באמת.
אין דה פלש - מתוך הסרט
ווטרס של 2014 כבר רחוק מלהיות גבר באמצע חייו. האמת היא שהוא נראה כאן כמו קשיש גמלוני, חדור-קרב ובכושר מצוין; זהו המופע הגדול של חייו, ואולי הקרב האמנותי האחרון שלו. ווטרס של ימינו הוא כבר יתום כסוף-שיער: אביו אריק נהרג ב-1944, כפי שכולם יודעים - אבל גם אימו, מרי דאנקן ווטרס, נפטרה באוקטובר 2009 בגיל 96 המכובד. מרי היתה אישה פעילה פוליטית, מזוהה עם מפלגת הלייבור, שלחמה כל חייה למען צדק ושוויון. אין ספק שרוג'ר הושפע ממנה באופן עמוק, ובלעדיה לא נוצרת 'החומה'.
אבל רוג'ר של ימינו לא רק איבד את הוריו, אלא גם את היכולת לשיר גבוה כמו פעם: בחלק מהמופע רוג'ר משתמש בפלייבק כדי להתמודד עם אילוצי הזמן הביולוגי. מי שלא מחבב 'ליפסינק' מול קהל של עשרות אלפים, יכול להתנחם בעובדה שהבמאי כמעט הצליח לטשטש כאן לחלוטין את הקטעים שהסגירו את השימוש המעציב של ווטרס בערוצי שירה מוקלטים מראש, בזמן שהוא מזיז את שפתיו מול המיקרופון הכבוי. למרבה המזל, המופע הזה כל כך גרנדיוזי, ויזואלי וסוחף, עד שקולו הדועך של סולן פינק פלויד לשעבר לא ממש זוכה למיקום גבוה בסדר העדיפויות של הצופה. העיבודים המוסיקליים נצמדים למקור - אלבום 'החומה' הכפול מ-1979 - כך שאין הפתעות או חידושים ברמת הפסקול, האפקטים והסולואים.
אחד מהשיאים הגדולים של המופע הוא הרגע ב'קומפורטבלי נאמב' שבו ווטרס מכה בחומה - ואז היא מתנפצת לרסיסים, באופן וירטואלי כמובן, כשמאחוריה זורחת השמש והשמיים מנצנצים בכל צבעי הקשת. שיא רגשי נוסף, עד לרמה של סחיטת-דמעות קיצונית, מגיע כאשר מוקרנים סרטונים של ילדים הפוגשים את אביהם חוזר מן המלחמה, במהלך השיר 'ברינג דה בויז בק הום'; ווטרס פורט כאן על מיתריהן של משפחות אמריקניות רבות, ששלחו את מיטב בניהן למזרח התיכון. בשיר 'אמא' (Mother) שר ווטרס המבוגר כשהוא מלווה בהקרנות וידאו של עצמו כבחור צעיר, מהמופע ההוא ב-1980, אפקט מעניין שמגשר על פערי הזמן. ווטרס לא חושש כלל לתאר את דמותו הצעירה במילים "רוג'ר הקטן, האומלל והדפוק"; אי אפשר לומר שהוא סובל ממחסור במודעות עצמית.
ווטרס מנפץ את החומה, ברמה הוירטואלית בלבד
אם משווים את 'החומה' של ווטרס לשתי הגרסאות הקודמות שלו (אלן פארקר + ברלין), מגלים כמה יתרונות וחסרונות. הסרט העלילתי 'החומה' בבימויו של אלן פארקר (1982), כבודו במקומו מונח: היצירה של פארקר היתה נועזת ואפקטיבית לתקופתה, והשפיעה על דור שלם של חובבי קולנוע ורוק. החולשה היחידה בסרטו של פארקר היא העובדה הפשוטה, שהסרט ההוא אינו מתעד באמת את סיבוב ההופעות של הלהקה - למרות שפארקר שלח צוות צילום מקצועי כדי לתפוס כמה הופעות; החומר הזה של פארקר נגנז, וכנראה לא ייצא לאור בזמן הקרוב.
שמונה שנים קדימה - המופע של ווטרס בברלין מ-1990 נותר 'תקוע' באותו רגע מיוחד בזמן: נפילת החומה הגרמנית וסיומו של העידן הסובייטי. במבט לאחור, הבעיה של המופע ההיסטורי ההוא בברלין היא לא רק ההפקה המסורבלת ומרובת-המשתתפים, אלא גם איכות הצילום המיושנת וההפקה המתחנפת, שסחבה איתה יותר מדי שרידים של תרבות אייטיז מאוסה. בהשוואה לשני אלו, הרי ש'החומה' של ווטרס מיטיבה לעדכן את נרטיב זוועות המלחמה למציאות של ימינו, ועושה זאת תוך שימוש בטכנולוגיה חזותית מתקדמת, וברזולוציה חסרת תקדים; עם זאת, 'החומה' של 2014 כבר לא תשפיע על התרבות שלנו באותן עוצמות.
מההיבט היהודי-ישראלי, יש כאן הרבה מקום לגאווה: לכאורה, ווטרס שוב משתלח בישראל כאשר הוא משתמש בסמלים אדומים של מגן-דוד המושלכים כמו פצצות ממטוס-קרב, במהלך השיר האקוסטי 'גודביי בלו סקיי' (הקטע עצמו נמשך שניות ספורות). אבל היהודים הפרנואידים, שמחפשים בכוח סימני אנטישמיות בכל מקום, קצת שכחו להזכיר שווטרס משתלח כאן בצורה שוויונית גם בסמל האיסלאם (הסהר והכוכב), הנצרות (הצלב), הקומוניזם (הפטיש והמגל), הדולר (בלי אירו ובלי פאונד!), הנפט (חברת Shell) ותעשיית הרכב (מרצדס). ווטרס דווקא הוכיח שהוא קשוב לפידבק של הלובי היהודי, כאשר החליט להסיר מבלון החזיר המעופף את סמל מגן-הדוד; גם הוא הבין שהשילוב בין חזירים ליהדות אינו הוגן, כמעט כמו מכה מתחת לחגורה.
סמלי מגן-דוד מושלכים כמו פצצות ממטוס מפציץ, במהלך מופע החומה של רוג'ר ווטרס
אבל אותם רודפי-אנטישמיות נמרצים קצת שכחו לציין שבסרט החדש של 'החומה', ווטרס נלחם באנטישמיות בצורה ישירה, כאשר הוא מגחיך את דמותם של המנהיגים הגזענים הרודפים את היהודים, שוב ושוב. העסקנים שזועקים 'ווטרס אנטישמי!' גם שכחו לציין שווטרס מזכיר את השואה וקורבנותיה לפחות פעמיים במהלך הסרט, וגם בכתוביות הסיום שלו; העסקנים צריכים לצפות במונולוג התיאטרלי שבו מספר ניצול המלחמה כיצד משפחתו נמלטה מדירתה באמצע הארוחה, מפחד הנאצים, ושבה אליה בתום המלחמה - רק כדי לגלות ששולחן האוכל נותר ערוך כפי שהיה ברגע שנמלטו ממנו. ואולי הכי חשוב: החומה' הוא גם מסמך אנטי-נאצי מובהק. ווטרס גם היה אמיץ מספיק כדי לתקוף ישירות את פלישת ארה"ב לעירק, כשהקרין על החומה סרטון צבאי ידוע-לשמצה, שתיעד רצח אזרחים עירקים חפים מפשע על ידי הצבא האמריקני.
בראיונות לרגל יציאת הסרט נשאל ווטרס אם הוא מתכוון להופיע שוב עם 'החומה'. רוג'ר הפתיע את המראיינים כאשר ציין שהוא רוצה לקחת את 'החומה' רק למקום אחד בעולם: ישראל. מסתבר שמר ווטרס החליט לשמור חלק מן הציוד ההידראולי של ההפקה, במקרה שבו יחליטו הישראלים והפלסטינים למוטט את חומת ההפרדה 'האיומה' (לדבריו). הוא לא שונא את ישראל, חברים: הוא פשוט שונא חומות גבוהות. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שהוא סבא לנכדים יהודים, כיוון שכלתו (אשתו של בנו) היא יהודיה? מעריצים ישראלים של פינק פלויד עושים שקר בנפשם אם הם מתעלמים מן המופע האנטי-מלחמתי, אנטי-גזעני, אנטי-פאשיסטי ואנטי-לאומני הזה.
לסיכום, 'החומה' של רוג'ר ווטרס מפקיעה את היצירה מן השם 'פינק פלויד' ומחברת אותו להיסטוריה המשפחתית והאישית של ווטרס. 'החומה' בגרסת 2014 היא מסמך קולנועי אמנותי-דוקומנטרי, המתנער מן ההצגה הרגילה של מופע הרוק המפורסם, לטובת נרטיב קשה יותר לעיכול, בעייתי מאוד מבחינה מבנית ורעיונית, ולפרקים - אפילו מכאיב לצפייה. ווטרס מציג כאן את אחד הספקטקלים הגדולים בהיסטוריה של הרוק, תוך שהוא מכריח את צופיו הרבים, חובבי הגיטרות וה'שואו', להתלוות אליו גם למסע אפור שכולו קורבנות, קברים, מצבות, אנדרטאות, שכול בין-דורי, דם, יזע ודמעות.
הציון: 8.5/10
|
עוד ביקורות על רוג'ר ווטרס
|
איך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| ||
