אחרי שלושה אלבומים מעולים, תפסה ריברסייד מקום של כבוד בקרב פרוגרים כבדים. לא הרבה להקות זוכות להגיע למעמד זה תוך זמן כה קצר, אבל בריברסייד יש משהו מיוחד שמבדיל ומבחין אותה מלהקות פרוג מטאל רבות אחרות. ההרכב הפולני הזה משלב אלמנטים סגנוניים בצורה מעניינת ושומר על מקוריות יצירתית.
חלק מן המבקרים של 'ראפיד איי מובמנט' מ-2007 טען שהחלק השלישי של הטרילוגיה היה פחות טוב משני קודמיו, אך אני לא חושב כך. בכל מקרה, בדיוק כמו לאלבומים הקודמים הגענו ל'אנו דומיני היי דפינישן' עם ציפיות גבוהות. ידענו שפיו מפיק המרגליות הפרוגרסיביות של הסולן
מריוש דודה, מלווה בחבריו המוסיקאים משכמם ומעלה, לא מסוגל לפשל.
האלבום הרביעי קצר יחסית ומכיל רק 5 רצועות. הן עוסקות בחיים הדינאמיים ומלאי החרדות והפחדים בעולם המודרני. דודה אמר כי האלבום הזה יהיה צעד קדימה עבור הלהקה, וינסה לשלב בין דברים שהלהקה עשתה בעבר לבין השפעות חדשות. נותר אם כך לבדוק האם קיים איזון בין הישן לחדש ומה הפיקו החבר'ה הפולניים ב-44 דקותיו של 'אנו דומיני היי דפינישן'.
האלבום מתחיל עם מלנכולית אופיינית אך מהר מאד נסחף לריפים אגרסיביים בגיטרה, המעניקים תחושה הדומה לזו בשיר 'ארטיפישל סמייל' (Artificial Smile). עבודת הצוות בשיר מצוינת ופותחת בדינאמיות את האלבום. גם ב'דריבן טו דיסטראקשן' (Driven to Destruction) אנחנו שומעים את ריברסייד הקלאסית עם סולואי גיטרה נאים מאד של גרודז'ינסקי, וקלידים שמתאימים מאד ברקע לאווירה של השיר ומשתנים בין האמונד לשטיחים.
מתוך עטיפת האלבום
הרעננות באלבום מתחילה מהקטע השלישי,
'אגואיסט הדוניסט' (Egiost Hedonist). כאן מכניסה ריברסייד השפעות אלקטרוניות והלחנה מעניינת, שכוללת בין היתר מעבר מרתק עם חצוצרות ושילוב קטעי נבל לפני ובקטע אינסטרומנטאלי אופייני שיחתום את הרצועה. הקטע הרביעי, 'לפט אאוט' (Left Out) ממשיך את העלייה באיכות ההלחנה, כאשר הקלידים פה פשוט מושלמים ודודה מדגים לנו כמו רוברט פלאנט, איך אפשר לשיר יחד עם הגיטרה את אותו התפקיד, רק שאצל דודה הקול הוא מתקתק ורך. אני אוהב במיוחד את שינויי המקצבים והאווירה בשיר ואת ההתפתחות שלו ככל שנוקפות הדקות, שיר סוחף.
הרצועה החמישית והארוכה ביותר באלבום,
'הייבריד טיימס' (Hybrid Times) מסיימת בצורה מעולה את האלבום - קטע ריוורסייד טיפוסי ומרתק, גדוש בהאמונדים,סולואי קלידים ולא מעט עבודה גילמורית של הגיטרה והשפעות מבורכות מ'ריאליטי דרים 3' (Reality Dream III). לצערי בנקודה הזאת האלבום נגמר ויש הרגשה שחסר באלבום לפחות עוד קטע אחד או שניים כדי להציג מוצר משכנע ומספק.
ההתפתחות המוסיקלית של ריברסייד לא ממש מתבטאת באלבום הזה, לצערי. אחרי הטרילוגיה, ההרגשה שלי היא שדודה וחבורתו ניסו ליצור אלבום שיישמע דומה לאלבום הטוב ביותר שלהם עד כה,
'סקנד לייף סינדרום' (Second Life Syndrome), ולכן ההלחנה נשמעת צפויה לפרקים נכבדים. ייתכן שריברסייד מרגישה מספיק בטוחה שהיא גיבשה לעצמה את הנוסחא שלה לפרוג מנצח ומכאן ואילך היא תמשיך בנישה הזאת. אין כאן כדי לרמוז שלא מדובר באלבום טוב. האלבום מהנה בהחלט, והופך לטוב יותר ככל שהדקות מתקדמות.
לסיכום, 'אנו דומיני היי דפינישן' של ריברסייד כולל את כל הסימנים המסחריים של הלהקה כגון המלודיות והקול הוורסטילי ומלא הרגש של דודה, השפעות פסיכדליות, ריפים אגרסיביים בגיטרה, קלידים וינטג'יים ועוד; אך הוא לא מספיק מורכב, הוא קצר מדי ולא מצביע על התקדמות של ממש. זה לא נורא, מותר להם אחרי טרילוגיה כל כך מרשימה, ובכל מקרה הם עדיין יישארו אחת מלהקות הפרוג החשובות והמובילות של ימינו.
הציון: 8/10