|
|
Butnik בוטניק I Don't Know What You See When You look at me 2004 קיבוץ מענית ישראל (Israel) (38:34) ביקורת: אורי ברייטמן 04/11/04 |
שלושה מכשולים עומדים בפני מאזיניו הפוטנציאליים של האלבום: א) הוא איננו מופץ בחנויות התקליטים הגדולות (את העותק שלי רכשתי בחמישים שקלים בחנות "קצת אחרת"); ב) איור העטיפה שלו איננו מושך את העין, ואף מעורר התרשמות ילדותית-משהו (הנה עטיפה חלופית); ג) הקטע הפותח נשמע בהאזנה ראשונה כמו תקלה במערכת הסטריאו; מי שידלג מעל שלושת המכשולים הללו, יזכה בארבעים דקות של רוק מתקדם קלאסי, עם ניחוחות קינג קרימזון, רוק באופוזיציה וקצת פרוג-מטאל.
קל להבחין בליקויים הקוסמטיים של להקת בוטניק - מבטא ישראלי-מדי לשירה האנגלית, ביצועים שאינם מדוייקים לחלוטין, לחנים שלא עברו ליטוש מלא, "השאלות" מלהקות מפורסמות - אבל פחות קל להסתגל אליהם. לאחר כמה האזנות רצופות, ניתן לצלול אל תוך המהות ולגלות חומרים מוסיקליים מעניינים, רעיונות טובים ופיתוחים נבונים. מצב הרוח נע בין תוקפני ומטאלי, רך ונשי, ציני והומוריסטי - יצירה דינמית שמצליחה לשמור על עניין. כמעט כל הקטעים מחוברים בעזרת אפקטים (השפעה של פינק פלויד וממשיכיה), והתחושה הכללית היא של אלבום קונספט בעל "נושא-על" המקיף אותו.
זה נכון שלפחות בשני מקומות בדיסק (קטע 3, קטע 10) זה נשמע בדיוק כמו משהו שרוברט פריפ היה כותב על הגיטרה שלו בשביל קרימזון של 1973 או 1994. עם זאת, את היופי המלודי של קטע 6 אי אפשר לייחס ללהקה מסוימת - זה שילוב של מנגינה סימפטית, עיבוד שמרני וריסון מבורך. חלק ניכר מן הקטעים נהנה מאיזון נכון בין עבודת גיטרה מרשימה (נדב פלד) ועבודת קלידים שתוכננה נכון. האילתורים לא הולכים רחוק מדי, ויש תחושה של "בעל בית" בכל הנוגע להקפדה על המבנה ומשך הקטעים.
הרגעים היפים ביותר בדיסק נרשמים כאשר הזמרות (תמר קרפובסקי, טל קדוש, ניצן בר קמה) תורמות עומק רגשי למוסיקה, כאשר בוטניק בוחר בצלילים "אקוסטיים" בסינתיסייזר, וכאשר האפקטים האולפניים מתניעים את הדמיון ומובילים אותו למקומות רחוקים ובלתי-שגרתיים. עבודת הסאונד של עופר אשד ראויה לציון - אלבום פרוגרסיבי שמוקלט בקיבוץ בלתי-ידוע (מענית) איננו משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו.
לסיכום, אלבום הבכורה של בוטניק מפתיע לטובה בזכות הקפדה על אחידות מבנית, עיבודים מגוונים, חיבור מעניין בין הקטעים והפקה מוסיקלית מאומצת. הוא לא מסוגל להתחרות במקצוענות המופגנת של אבק או בגיבוש הקבוצתי של סימפוזיון, ועדיין זה אלבום פרוג-רוק ישראלי שבהחלט ראוי לאמץ אותו - הוא רץ אצלי בדיסקמן כבר כמה ימים בלי הפסקה, וחלק מן המנגינות נחרטו עמוק בזיכרון.
הציון: 8/10
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצויין")
הפקה (איזה סאונד בן-יונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")