"אגם קראצ'י בלע פסולת גרעינית כבר כמעט 50 שנה. הקרינה ממנו חזקה כל כך, עד ששעה אחת בחוף האגם הזה תגרום למוות תוך שבועות ספורים. כיום, אגם קראצ'י כולו מכוסה בבטון".

אלבומה השני של להקת "פיין אוף סלביישן" השוודית הוא אלבום קונספט מרתק, מקורי ומעמיק, שזכה למעמד של קלאסיקה מחתרתית. "שעה על אגם הבטון" מציג מוסיקה קודרת אך וירטואוזית, ומשלב ליריקה מדהימה עם פרוג-מטאל טראגי. הטקסט מדבר על השלכותיה של המלחמה - כיצד כלי נשק, זיהום גרעיני, חיסול שטחים פתוחים ומחסור במים הופכים את כדור הארץ למקום מסוכן ואכזרי.


גיבור העלילה הוא בורג במכונת תעשיית הנשק, כך לפי הוגה הקונספט - מנהיג הלהקה, דניאל גילדנלואו. הסולן הכריזמטי של הלהקה צלל עמוק אל תוך המלחמות של שנות ה-90 ברחבי העולם, ומצא כמה אשמים עיקריים בנושא. ייסורי המצפון של פועל במכונת המלחמה מתניעים מסע חוצה יבשות, שלוקח אותנו להרפתקה של פרויקט חיפוש עצמי מייסר, התמודדות עם שדים פנימיים והפקת לקחים כואבת במיוחד.


"וואן אאואר ביי דה קונקריט לייק" הוא אלבום פרוג-מטאל חריג לטובה, ובאופן קיצוני: יש לו הרבה מאוד מה להגיד, אך הוא לעולם לא נותן לטקסטים המשובחים שלו להאפיל על המוסיקה המגוונת והמאתגרת. חמשת המוסיקאים המעורבים - גילדנלואו (שירה, גיטרה), אחיו כריסטוף (בס, שירה), יוהאן הלגרן (גיטרה, שירה), פרדריק הרמנסון (קלידים) ויוהאן לאנגל (תופים, שירה) - עסוקים מאוד לאורך כל השעה. זהו אנסמבל חרוץ במיוחד, שמבצע עיבודים מורכבים בקלילות, זריזות וביטחון.


האלבום מחולק ל-3 פרקים מרכזיים ו-11 רצועות בסך הכל. הראשון, "ספיריט אוף דה לנד" הוא רק הצגת מוטיב ראשי ב-43 שניות; רצועות 2-4 מתארות את "המכונה" שבתוכה פועל גיבור הסיפור. רצועות 5-7 מתארות את "רוח האדם" הנלחם נגד המכונה. ארבע הרצועות האחרונות (8-11) מוקדשות לאגם קראצ'י, בו מבין הגיבור שהשינוי מתחיל רק בו - הפעולות שיבצע בעולם מעתה ("מבפנים החוצה").

"מאז 1990 פרצו 93 מלחמות ב-70 מדינות בכל רחבי העולם, עם 5.5 מיליון הרוגים. 75% מהאנשים האלה היו אזרחים, מיליון מהם היו ילדים..."

אצל דניאל גילדנלואו, המסרים המילוליים והפוליטיים הם אישיים לחלוטין. למעשה, הוא לוקח כל מילה ברצינות תהומית מתוך שכנוע עצמי טוטאלי, כמו צליין במסע-צלב להצלת העולם; ואכן, הרצועה התשיעית באלבום נקראת "פילגרים" (צליין). כאשר גילדנלואו מביע את זעמו על תחלואי התרבות המערבית, הוא עושה זאת כאילו חייו תלויים בכך. הוא לא סתם מקונן, הוא כואב כאילו ירו לו פגז בבטן. זה מה שהופך את הקונספט שלו לאפקטיבי - זו אופרה דיסטופית בהנהגת אמן גדול אחד, המצית את עצמו על מזבח התעוררות המודעות.

"אני ער! אני רואה את הטעויות שאני עושה.
הסתרת הפצעים לא תקל על הכאב.
שינה לא תעשה אותך שלם.
להשתנות מבפנים..."

ז'אנר הפרוג-מטאל מתאים כמו כפפה לאלבום הזה; בעיקר כי הוא עוסק בנושאים קודרים מתוך גישה פסימית מאוד, לכאורה - אך מוכן להציע פתרונות מסוימים בסופו. הוא אמנם מסויט, מכאיב ועוקץ - אבל הוא לא מיואש לחלוטין. השימוש בז'אנר המטאלי כדי להציג גיהנום עלי אדמות הוא מתבקש - אך ה"פרוג" בסיפור היא ההתעקשות של גילדנלואו על שביל יציאה מן המשבר. דניאל, הסטודנט הנצחי לחקר מדעי האדם, עוד לא איבד תקווה.


ביקורת זו נכתבת בעיצומו של משבר נגיף הקורונה - אחד הקשים שידעה האנושות במאה ה-21. שוב חולל האדם מגיפה עולמית מהירה עקב ההתעקשות שלו לשעבד את הטבע הפראי לצרכיו האנוכיים. מה שהחל בכלובים המזוהמים של שוק חיות-בר בעיר ווהאן הסינית, הפך לאסון גלובלי ענק שהשבית עשרות מדינות למשך חודשים. גילדנלואו צדק: האנושות עסוקה כל כך בתיעוש, מסחר וצמיחה כלכלית, עד שהיא שוכחת את עצם קיומה בכל התהליך הכלכלי הזה.

"על כל מכונה שאני עוזב, אני מוצא אחת גדולה יותר
על כל צעד אני מתחכם יותר מאשר קודם
אבל זה שורף אותי..."

ברמה המוסיקלית הטהורה, "קונקריט לייק" מצטיין בכמה מרכיבים מובחנים:
א) השירה הפנומנלית של דניאל גילדנלואו, למרות המבטא השבדי שקצת מקשה על הבנת המילים, ולכן שולח אותנו אל חוברת המילים כדי לקרוא כל שורה.
ב) הקלידים הסימפוניים של הרמנסון, המשדרגים את הלהקה לכדי תזמורת מטאל מודרנית.
ג) הגיטרות האכזריות והעוקצניות של הצמד האלגרן-גילדנלואו, שמחליפים סולואים ושומרים על המהות הפרוג-מטאלית של ההרכב.
ד) בס הפרטלס האלגנטי והחכם של האח, כריסטוף גילדנלואו.
ה) סוללת התופים העצבנית של לאנגל, שעושה כאן עבודה של 3 אנשים, ויורק דם על הדאבל-בס.


נקודת ההתחברות האנושית לאלבום טמונה ברעיון הבסיסי שלו: היכולת של הפרט לזהות שהוא מהווה "בורג במכונה" גדולה ממנו. כאשר אתה, כאדם, מבין את תפקידך במערכת ענקית - אתה יכול לקבל החלטות: להישאר או לברוח. כל מי שמילא תפקיד כלשהו בארגון משמעותי יכול להזדהות עם הטקסטים של גילדנלואו, בדילמה האישית של "האם אני מוכן להיות חלק מהדבר הזה?". זהו המצפן הפנימי שלנו, שדורש מאיתנו להתבונן ולבחור צד במלחמה היומיומית - אחרת נמשיך להתייסר, לכאוב ואולי אפילו לתעב את עצמנו (Self-Loathing).


השוואה לאלבומים אחרים בקטלוג של POS מגלה תמונה מורכבת: "קונקריט לייק" הגיע אחרי אלבום הבכורה המצוין, "אנתרופיה", שכבודו במקומו מונח; צמד האלבומים שבאו אחרי "קונקריט לייק" נחשבים לטובים ביותר בקריירה של הלהקה. "דה פרפקט אלמנט" (2000) בנוי טוב יותר, וגם מוקלט טוב יותר. "רמדי ליין" (2002), במיוחד בגרסת הרימיקס המשופרת שלו (2016) הוא פסגת הלהקה. אבל אם משווים את "קונקריט לייק" לאופרת הרוק הפינק-פלוידית "בי" (2004), אז 'אגם הבטון' המוקדם לוקח - בועט יותר, אפל יותר, מחובר יותר למציאות.


גרסה מורחבת של האלבום יצאה ביפן (אבאלון, 1998) עם 2 קטעי בונוס: "ביונד דה מירור" (רצועה מס' 12) היא יצירה פשוטה למדי אך אפקטיבית; הקונספט חי יפה מאוד בלעדיה, אך עדיין כדאי להאזין לה. הבונוס השני והאחרון "טיימוויבר'ז טייל" (רצועה מס' 13) פחות מרשים, ונשמע מנותק מן הסאונד והסגנון של האלבום - לכן טוב שנשאר בחוץ בגרסה הרשמית של הלייבל "אינסייד אאוט". שני הבונוסים הללו ואחד נוסף ("נוור לרן טו פליי") נכללו בדיסק בונוס של האלבום "דה פרפקט אלמנט".

לסיכום, 'וואן אאואר ביי דה קונקריט לייק' הוא אלבום חיוני בקטלוג של פיין אוף סלביישן. אמנם השניים שבאו אחריו - "דה פרפקט אלמנט" ו"רמדי ליין" - היו מרשימים לא פחות, והציגו הפקה עשירה יותר; ועדיין, החזון הקודר והמגובש שמציג "קונקריט לייק" ראוי לעשרות רבות של האזנות. זו כמעט יצירת מופת: ברמה הטקסטואלית היא מושלמת, ברמה המוסיקלית היא נפלאה, וברמה המבנית היא מאכזבת רק בסופה. ההנחיה לציבור הפרוגרסיבי: לעשות כל מאמץ כדי לא להחמיץ.

הציון: 9/10

 עוד ביקורות על להקת פיין אוף סלביישן