 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
אלבום האולפן ה-13 של אופת' הוא אחד הטובים שהוציאה בשנים האחרונות, אך לא יזכה למעמד ההיסטורי של קודמיו בקטלוג. הפקה מוסיקלית מצוינת עם 10 יצירות כתובות-היטב לא יספיקו כדי להרשים את הקהילה הפרוגרסיבית כיום, בעידן זה של ריבוי אלבומים ומיעוט זמן פנוי להאזנה.
בשנים 1998-2005 פרצה אופת' דרכים חדשות ברוק המתקדם הקיצוני, מה שנקרא כיום 'אקסטרים פרוג מטאל', או מטאל פרוגרסיבי. אחרי האלבום ווטרשד (2008), החליט מנהיג ההרכב, מיכאל אקרפלדת, על שינוי כיוון מוסיקלי. החל מהאלבום הריטג' המפתיע (2011) הוא זנח את ה"גראולים" והמטאל האקסטרימי לטובת פרוג-רוק קלאסי ברוח שנות ה-70 האבודות.
"אין קאודה וננום", ביטוי לטיני שמשמעותו בעברית היא "רעל בזנב", הוא אלבום מרשים בחלקו, מעורר כבוד לפרקים ומוקפד ברמת הפרטים. אקרפלדת' הוא מלחין מוכשר בצורה יוצאת דופן, בעל יכולת מלודית מוכחת. יש לו גם אוזן מצוינת לטקסטורות מוסיקליות עדינות, חלקן בעלות מימד סימפוני. ברמה האמנותית, האלבום עומד באותם סטנדרטים גבוהים של סטיבן וילסון, למשל.
הבעיה היא כנראה השם אופת': המותג עדיין מזוהה עם מטאל קיצוני, שאגות, צווחות, גותיקה וכסאח שחור משחור. יותר מכל דבר אחר, "אין קאודה וננום" נשמע כמו אלבום סולו של אקרפלת - עדין, מרוסן, נוסטלגי וגדוש בניואנסים דקיקים. זו לא באמת אופת' הבוערת והשורפת של 1995-2008. ארבעת החברים האחרים (אקסון על הגיטרות; מנדז על הבס; אקסנרוט על התופים; סלווברג על הקלידים) אינם זוכים להתבלט או לגנוב את ההצגה, אפילו לא לרגע.
להקת אופת' 2019
היצירה הטובה ביותר באלבום, בפער ניכר, היא הרצועה הרביעית "נקסט אוף קין" (Next of Kin) שנהנית מעיבוד סימפוני מעולה ומתח דרמטי מיוחד במינו; שבע דקות של מלאכת מחשבת מוסיקלית, מתחילתה ועד סופה המוחץ. לו כל הקטעים באלבום היו ברמה של "נקסט אוף קין", היינו מדברים על יצירת מופת פרוגרסיבית הזוכה לתואר "אלבום השנה" ללא מאמץ.
שלושה קטעים טובים נוספים הם הרצועה השנייה "דיגניטי" (Dignity), השישית "שרלטן" (Charlatan) והשביעית "יוניברסל טרות'" (Universal Truth). כל אחד מהם מייצג פן איכותי של אופת', לטוב ולרע. לשלושת הקטעים הללו יש עליות ונפילות, שיאים ורגעים מבוזבזים, אך שלושתם ראויים להאזנה חוזרת.
הבעיה היא שלא כל עשרת הקטעים נהנים מאותה רמה, וחלקם אף זניחים למדי. אפשר לוותר על "לאבלורן קריים" (רצועה חמישית), "דה גארוטר" (רצועה שמינית) ו-"קונטינום" (רצועה תשיעית), ולחתור לסיום עם הרצועה העשירית והאחרונה "אול ת'ינגס וויל פאס", שיש בה מעבר הרמוני חביב ממינור עגמומי אל מאז'ור חגיגי, כמעט כמו המנון.
אופת' של 2019 היא פרויקט שנוטה חזק למיינסטרים של הרוק הפרוגרסיבי מהסוג הישן, בנסיון ברור לכרות סופית את הקשר החזק לקהילת המטאל הקיצוני. אקרפלדת הלך כאן על מוצר שקל לשווק ולאהוב, לפחות ברובו; הפקת סבנטיז אנלוגית עם רפרנסים לאלבומי-עבר, סולואים נוחים לעיכול ומעט מאוד מפגני וירטואוזיות. המלודיות, ברובן, זכירות וחלקן אפילו חביבות במובן הביטלסי של המילה. השאלה היא האם מעריצי אופת' מן העבר ירצו לעכל את התבשיל הנינוח-יחסית הזה.
"אין קאודה וננום" יצא לאור בשתי שפות: שבדית ואנגלית. ביקורת זו עוסקת רק בגרסה האנגלית, כמובן. שיווק שתי גרסאות לשוניות שונות הוא קונספט מרענן. פיצול בילינגואלי כנראה משרת היטב את הקהל המקומי והבינלאומי של אופת', בלי לפגוע באף אחד מהם. הטקסטים של אקרפלדת אינם משמעותיים ברובם, והוא עצמו מודה בגילוי-לב שאין לחפור בהם יותר מדי - כי רוב הזמן הוא בוחר מילים על פי איך שהן נשמעות לו, בלי להתעמק ובלי לייצר היגדים לירים רציניים.
בשנים 1998-2005 פרצה אופת' דרכים חדשות ברוק המתקדם הקיצוני, מה שנקרא כיום 'אקסטרים פרוג מטאל', או מטאל פרוגרסיבי. אחרי האלבום ווטרשד (2008), החליט מנהיג ההרכב, מיכאל אקרפלדת, על שינוי כיוון מוסיקלי. החל מהאלבום הריטג' המפתיע (2011) הוא זנח את ה"גראולים" והמטאל האקסטרימי לטובת פרוג-רוק קלאסי ברוח שנות ה-70 האבודות.
"אין קאודה וננום", ביטוי לטיני שמשמעותו בעברית היא "רעל בזנב", הוא אלבום מרשים בחלקו, מעורר כבוד לפרקים ומוקפד ברמת הפרטים. אקרפלדת' הוא מלחין מוכשר בצורה יוצאת דופן, בעל יכולת מלודית מוכחת. יש לו גם אוזן מצוינת לטקסטורות מוסיקליות עדינות, חלקן בעלות מימד סימפוני. ברמה האמנותית, האלבום עומד באותם סטנדרטים גבוהים של סטיבן וילסון, למשל.
הבעיה היא כנראה השם אופת': המותג עדיין מזוהה עם מטאל קיצוני, שאגות, צווחות, גותיקה וכסאח שחור משחור. יותר מכל דבר אחר, "אין קאודה וננום" נשמע כמו אלבום סולו של אקרפלת - עדין, מרוסן, נוסטלגי וגדוש בניואנסים דקיקים. זו לא באמת אופת' הבוערת והשורפת של 1995-2008. ארבעת החברים האחרים (אקסון על הגיטרות; מנדז על הבס; אקסנרוט על התופים; סלווברג על הקלידים) אינם זוכים להתבלט או לגנוב את ההצגה, אפילו לא לרגע.
להקת אופת' 2019
שלושה קטעים טובים נוספים הם הרצועה השנייה "דיגניטי" (Dignity), השישית "שרלטן" (Charlatan) והשביעית "יוניברסל טרות'" (Universal Truth). כל אחד מהם מייצג פן איכותי של אופת', לטוב ולרע. לשלושת הקטעים הללו יש עליות ונפילות, שיאים ורגעים מבוזבזים, אך שלושתם ראויים להאזנה חוזרת.
הבעיה היא שלא כל עשרת הקטעים נהנים מאותה רמה, וחלקם אף זניחים למדי. אפשר לוותר על "לאבלורן קריים" (רצועה חמישית), "דה גארוטר" (רצועה שמינית) ו-"קונטינום" (רצועה תשיעית), ולחתור לסיום עם הרצועה העשירית והאחרונה "אול ת'ינגס וויל פאס", שיש בה מעבר הרמוני חביב ממינור עגמומי אל מאז'ור חגיגי, כמעט כמו המנון.
אופת' של 2019 היא פרויקט שנוטה חזק למיינסטרים של הרוק הפרוגרסיבי מהסוג הישן, בנסיון ברור לכרות סופית את הקשר החזק לקהילת המטאל הקיצוני. אקרפלדת הלך כאן על מוצר שקל לשווק ולאהוב, לפחות ברובו; הפקת סבנטיז אנלוגית עם רפרנסים לאלבומי-עבר, סולואים נוחים לעיכול ומעט מאוד מפגני וירטואוזיות. המלודיות, ברובן, זכירות וחלקן אפילו חביבות במובן הביטלסי של המילה. השאלה היא האם מעריצי אופת' מן העבר ירצו לעכל את התבשיל הנינוח-יחסית הזה.
"אין קאודה וננום" יצא לאור בשתי שפות: שבדית ואנגלית. ביקורת זו עוסקת רק בגרסה האנגלית, כמובן. שיווק שתי גרסאות לשוניות שונות הוא קונספט מרענן. פיצול בילינגואלי כנראה משרת היטב את הקהל המקומי והבינלאומי של אופת', בלי לפגוע באף אחד מהם. הטקסטים של אקרפלדת אינם משמעותיים ברובם, והוא עצמו מודה בגילוי-לב שאין לחפור בהם יותר מדי - כי רוב הזמן הוא בוחר מילים על פי איך שהן נשמעות לו, בלי להתעמק ובלי לייצר היגדים לירים רציניים.
לסיכום, 'אין קאודה וננום' הוא אלבום מוצלח ברמת ההפקה, ההלחנה והביצוע. עם זאת, אם משווים אותו לאלבומים פורצי-דרך כמו "סטיל לייף", "בלאקווטר פארק" או "גוסט רבריז" - הוא הרבה פחות מרגש, פחות בועט - ולכן לא נהנה מאותה רמת הערכה. אקרפלדת התבגר, התברגן וכנראה גם התמתן מבחינה מוסיקלית. התוצאה היא פרויקט מכובד למדי, מזגזג ברמתו ולעתים מעט מפויס מדי לבריות.
הציון: 8/10
הוסיפו תגובה
