מוטיב חוזר ידוע לאורך היצירה של להקת "לפרוס" הנורבגית הוא הוצאת אלבום מצוין לאחר שינוי סגנוני ו"השתפשפות" של אלבום אחד. כך "טול פופי סינדרום" הטוב, שינוי סגנוני משני האלבומים הקודמים והבוסריים, הוביל ל"בילאטרל" המעולה. האלבום "קואל" החלש - שוב שינוי סגנוני, הוביל ל"דה קונגרגיישן" המצוין.


לפיכך ציפיתי שאחרי "מלינה" הפגום והמבולבל, יבוא אלבום מהודק שיביא לכדי מיצוי את הכיוון המלנכולי והרך-יותר של לפרוס. אך הפתעה: מה שקיבלנו הוא אלבום סקיצות אקלקטי של שירים שנעים בין כמעט פופ טהור לאוונגארד; בין "טירז פור פירז" ל"סליפיטיים גורילה מיוזאום".


לפיכך קשה מאוד לבקר את התוצאה הסופית. "פיטפולס" הוא אלבום מאוד לא קוהרנטי שכל שיר הוא ניסיון - מוצלח יותר או פחות - לקחת את הסגנון הלפרוסי לכיוון כזה או אחר. הנקודה היחידה שניתן להגיד עליה שהיא משותפת לשירים באלבום, ומהווה שינוי מהותי מהאלבומים הקודמים, הוא השימוש המוגבר-מאוד בצלילים המופקים אלקטרונית - ומורגשת דומיננטיות שלהם על פני על פני הסאונד האורגני והקלאסי של גיטרה-בס-תופים.


המהלך לא ייחודי ללפרוס, אלא התבצע בלהקות פרוג מטאל רבות לאחרונה, למשל האלבומים האחרונים של להקת הייקן (Haken). סאונד נקי יותר ושימוש במנעד הסאונדים והיכולות הממוחשבות מצריך בעקבותיו התעסקות מרובה יותר בעיבוד, ואכן ניכרת השקעה רבה בהפקת השירים ובמגוון של המרכיבים המוזיקליים שלהם.




לכשעצמו, המהלך מבורך ובעצם מביא מצרכים נוספים לתבשיל הלפרוסי ההולך ומשתכלל.השאלה היא האם יותר מדי מצרכים אינם מקדיחים את התבשיל והאם עיבוד אקלקטי יכול לפצות על בניה פשטנית ולא מעניינת של שיר. הליריקה כמקובל במחוזותנו - מין עירוב של זרם תודעה, תחושות ותיאורים מופשטים. הפעם נראה שתימת היום היא "כישלון", אבל אין כאן באמת עומק בר ניתוח כלשהו, כמו תמיד.


על רמת הנגינה של "פיטפולס" גם לא ארחיב: לפרוס מורכבת מחבורה של וירטואוזים מדהימים, כולל אחד המתופפים הטובים ביותר בעולם בתחום הפרוגרסיב (לדעתי), ואין חדש גם בגזרה הזו.


האלבום מתחיל ב"בילואו", המשך ישיר של "דה קלואק" מהאלבום "קואל". זהו הסינגל הראשון מהאלבום, שלא בדיוק הסגיר את מהותו: שיר איטי, מלנכולי, לפרוסי במידה ולא רע בכלל. למעשה, זהו שיר שכמו תפור בדיוק לפתוח (או לסגור) את האלבום הקודם והשבור שלהם. תחליף ראוי ל"בונוויל" הדל או ל"דה לאסט מיילסטון" ההזוי.





"איי לוז הופ" נפתח בריף בס קצבי, לקוח מעולמות פופ רחוקים מאוד ממה שמוכר לנו מלפרוס. תחילת השיר דווקא מבטיחה: לפרוס התמקצעה ביצירת ממתקים רפטטיביים מצוינים כמו "וויסט אוף אייר" מהאלבום "בילאטרל" או "דה פלאד" מ"דה קונגרגיישן"; אך השיר לא מתרומם לשום מקום, ולמרבה המבוכה פשוט נשאר שיר פופ בינוני מאוד שכאילו נשלף מאיזה מרתף של אלבומי פופ-רוק מהאייטיז ולא מחדש כלום. "אובזרב דה טריין", בסגנון אינדי מאוד "רדיוהדי", הוא שיר נהדר ודווקא ניסיון מוצלח של לפרוס ללכת לכיוון הזה.מלודיה מרגשת ומוצלחת בשילוב עיבוד מדויק הופכים את השיר ליצירה קטנה ומרגשת שממש כיף לשיר את הפזמון שלה.


"ביי מיי ת'רואון" גם נפתח בצורה מבטיחה עם ריף גיטרה מגניב, אך מהר מאוד שוקע למין מיש מש לא מוצלח, גירסה מרוככת לחלקים הפחות טובים של קואל. "אלווייט" יצא במקור כסינגל השני של האלבום, ועורר זעם רב בקרב המעריצים שהתקשו לקבל את העיבוד המאוד אוורירי ומרוכך שלו. השיר עצמו בכלל לא קטסטרופה, אבל הוא לא יותר מתרגיל נחמד של עיבוד הולך ומתעצם. שום חידוש מוזיקלי שהוא ומפתיע בכלל שיצא כסינגל.


ואז מגיע "אט דה בוטום", ובפעם הראשונה מתחילים לראות היכן הסינרגיה בבחירה הסגנונית. מדובר בשיר שבנוי היטב, מולחן נהדר ומביא לידי ביטוי בצורה מוצלחת את הקונטרסטיות הלפרוסית המפורסמת שמשום מה נזנחה כמעט לחלוטין באלבום האקספרימנטלי הזה. מי שהתייאש מלמצוא את הלב המדמם של לפרוס, שנשפך כמים בטול פופי סינדרום ובילטרל, יתאהב (כמוני) באט דה בוטום ויחכה בהנאה לשמוע אותו בביצוע חי.





"דיסטנט בלס" הוא הסינגל השלישי מהאלבום ושוב הפתעה: השיר הראשון של לפרוס שלא הולחן על ידי איינר סולברג הזמר והקלידן, אלא על ידי סימן בורבן הבסיסט. כמו "אליוייט", "דיסטנט בלס" הוא גם תרגיל של עיבוד הולך ומתעצם. הפעם, עם זאת, ההתעצמות הרבה פחות פשטנית והיא מתבטאת בעיבוד איטי, רב-מימדי, של כמעט 7 וחצי דקות, כשבדקה החצי האחרונות השיר גולש לקרשנדו אנרגטי מהסוג שראינו בחלקים הטובים של מלינה. הנה עוד קטע קלאסי להופעות חיות.


"פורינר" (מה נסגר עם השמות השחוקים האלה), מתווסף לרשימת הניסיונות הלא מוצלחים. הפעם מין עיבוד פאנקי/הבי מטאל, שהמבנה שלו זהה לכל שיר שני של "איירון מיידן". השיר מסתיים במעין צרחה חיוורת של איינר סולברג שגורמת לאלה מביננו שעוקבים אחרי הלהקה זמן מה להתגעגע לשאגות בסוף "פורסד אנטרי", או "מב.אינדיפרצ'יה".


השיר הפרוגרסיבי המובהק היחיד ב"פיטפולס" נדחק לסוף: "דה סקיי איז רד" הוא מיני-אפוס אנרגטי, מושקע, חד, פרוגי למהדרין, על, אה, מישהו שמתעצבן ("רואה אדום", אני כבר הפסקתי לצפות לליריקה נורמלית), שמשלב בומבסטיות עיבודית בסגנון אייראון (Ayreon) או דווין טאוסנד במקצבים לא שגרתיים, עם פילרים אווריריים, וראו מה זה: סולו גיטרה! (5:05) הראשון מאז "פורסד אנטרי" ב'בילטרל'.


האפוס המתקדם "דה סקיי איז רד" נמשך 11 וחצי דקות, כאשר שני השלישים הראשונים הם מלודיים, והשליש השלישי הוא קטע מהפנט ואיטי, מעין זחילה לעבר קרשנדו שלעולם לא מגיע, עם יותר מקריצה לדעתי, ללהקת 'סליפיטיים גורילה מיוזאום' ולמחוזות האוונגרד. לאחר האזנה ראשונה ל"דה סקיי איז רד", הלפרוסאי הממוצע אמור לתפוס את הראש ופשוט לא להבין מה עשו באלבום הזה שמונת השירים שלפניו.

לסיכום, זוהי לפרוס - לטובה ולרעה. בשונה מלהקות שמשנות סגנונות כסוג של התעללות בקהל ובדיקת גבולות, ב"פיטפולס" לפרוס משנים את הסגנון כחלק ממסע תמידי לגילוי עצמי מוזיקלי. המסע הזה טומן בחובו סיכון, שכן לא ירצו להתעורר עוד כמה אלבומים כאשר אלבומם הטוב ביותר הרחק בתחילת הדיסקוגרפיה. כפי שהוכיח לנו "דה קונגרגיישן", לפעמים יש תמורה בעד האגרה ואנחנו מקבלים אלבום פצצה בסגנון מלוטש שהוא תוצאה של כמה ניסויים כושלים; ולפעמים – מקבלים שני אלבומים כמו "מלינה" ו"פיטפולס".

הציון: 8/10

 עוד ביקורות על לפרוס