 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
האלבום החמישי של לפרוס, יצירה בת שעה בשם "מלינה", הוא אבן-דרך מעניינת במסעם ההרפתקני של גאוני הפרוג הנורווגיים. זהו מסע בעקבות סאונדים ורעיונות מוזיקליים שונים, המוביל את המאזין למחוזות חדשים בכל אלבום, תוך שמירה על ה'די-אן-איי' המוזיקלי הייחודי והמובחן של הלהקה.
המאזין החכם בהאזנתו הראשונה יזהה ארבעה סגנונות שונים באלבום: הראשון הוא הסגנון הלפרוסי המוכר, בסאונד קצת שונה (פחות כבד), שמתבטא בעיקר בשירים 'לישס' (Leashes), 'קפטיב' (Captive) ו'דה ווייט אוף דיזאסטר (The Weight of Disaster); לצד שירים רפטטיביים בסגנון האלבום 'קואל' כמו 'אילומינייט' (Illuminate); עם שני סגנונות חדשים: שירים פרוג-פופיים להפליא כמו 'פרום דה פליים' (From the Flame), 'סטאק' (Stuck); ושירים אווריריים/דכאוניים כמו 'דה לאסט מיילסטון' (The Last Milestone) והשיר הפותח 'בונוויל' (Bonneville), שהוא שילוב בין הסגנון האוורירי לסגנון של קואל.
למרות שניתן לזרום עם האקלקטיות הזו בלא נזיפה, נעשה עוול ללהקה ולעצמנו אם נפספס את הרמזים העבים שמדובר ביצירה שתכליתה, בפשטות, להוות 'אלבום דיכאון'; משהו כמו האלבום 'פוסטהיומס סיילנס' (Posthumous Silence) של להקת סילבן, או 'דה פיינל קאט' (The Final Cut) של פינק פלויד בשלהי תקופת ווטרס; משהו שאמור להעמיד במרכז הבמה את אותו דיכאון קיומי שלפרוס התעסקו בו בעבר כמעט בכל אלבום, אך לא כתימה מרכזית.
"מלינה" היא המילה הרוסית ל"פטל". השם הוא הומאז' לקשישה קשת-יום שמוכרת פטל למחייתה. הקשישה השאירה חותם בלבו של איינר סולברג הרגיש, סולן הלהקה והיוצר המרכזי בה, שנתקל בה בשיטוטיו בגיאורגיה.
פירות יער בצד, המסמנים העיקריים לתימה שנבחרה הם שורה של שינויים דרמטיים בהפקה ובסאונד שביצעה הלהקה כדי לתמוך בה. לדוגמה, סולברג נפטר לחלוטין מכל צרחה או גראול, והעלה את כמות הפלצטים (שירה אוברטונית, קונטרה טנורית, כמו של דוד ד'אור) בצורה משמעותית.
במקביל, נעשה שימוש נרחב בהרמוניות ווקאליות; שימוש נרחב ביותר באלמנטים וסאונדים אלקטרוניים בהפקה; שינוי היסטורי בסאונד של הגיטרות, שעד עתה היה אחד הדברים הקבועים לאורך כל שנות הלהקה – לסאונד "רוקי" יותר ופחות כבד, ושילוב נרחב של כלי מיתר באלבום, בעיקר צ'לו, עליו מנגן הקנדי המוכשר כשד -- רפאל ויינרות'-בראון.
בתמונה: להקת לפרוס הנורבגית בתמונת פרומו מ-2017
אולי הסיבה העיקרית לכך היא, שהאלבום היה כבר במחצית הדרך כשהלהקה החליטה על הכיוון החדש. הכיוון המקורי היה אמור להיות המשך ישיר של "דה קונגרגיישן", האלבום האחרון והמעולה של הנורווגיים, שסוף סוף הציג להקה בשלה ויציבה, עם שיטת עבודה והלחנה שהוכיחה את עצמה: איסוף עשרות סקיצות שמהן נבחרות כחצי עד שליש לאלבום הסופי.
כל הסקיצות שנוצרו למלינה היו אמורות להיות באותו סגנון של 'דה קונגרגיישן', אך הקלפים נטרפו. זה קרה כנראה בעקבות פגישה מקרית של סולברג עם ויינרות'-בראון. האחרון כנראה הדהים את הראשון, שמצדו רצה את ויינרות'-בראון, והדרמטיות הנלווית, באלבום החדש (ובסיבוב ההופעות הנלווה). התפנית, כך נראה, התבצעה מאוחר מדי בתהליך היצירה, והאלבום פשוט נתקע בין "לפרוסיות-קונגרגיישנית" לדיכאון ויינרות'-בראוני, וכשמעמיסים על הכל רעיונות חדשים שאמורים היו להיות הצעד-קדימה של הלהקה, העניין מתחיל לאבד מיקוד.
סיבה נוספת לחוסר החיבור דווקא נובעת מעניין חיובי: הלהקה הגיעה לרמות גבוהות כאלו של איכות מוזיקלית, עד שהפער בינם לבין היכולת הלירית הבינונית-מינוס הפך להיות צורם. כבר שנים אני מתבאס מהאינפנטיליות של המילים של השירים של לפרוס, אבל ב"מלינה" הניואנסית, שהיתה אמורה להיות מסה מרגשת על הדיכאון האנושי, הליריקה הילדותית, המעומעמת, השגויה תחבירית לעיתים, המתעקשת לעיתים רבות מדי ובאופן תמוה על חריזה בכל מחיר – פוגמת בחוויה.
על אחת כמה וכמה שהיא אמורה להוות נדבך חשוב בחיבור תימתי של שירים כמו 'סטאק', שמוזיקלית הם כמעט פופ סבבי, אך רק כשקוראים את המילים אמורים בעצם להבין שנושא השיר הוא אחר לגמרי. יש ניואנסים רבים במוזיקה שרומזים על כך, אבל התחכום התימתי שאמור לבוא עם המילים – פשוט לא מתקיים בגלל איכות לירית ירודה.
עטיפת האלבום 'מלינה' - מקרוב
אך עם כל זאת, אין מדובר כלל באלבום רע. נהפוך הוא, וישנן נקודות אור רבות.
שנית, ואני מרגיש מספיק בטוח כדי להתנבא, מדובר על האלבום שיוביל לסיבוב ההופעות הטוב ביותר עד כה. השירים כל כך מתאימים לנגינה חיה, ולפרוס כל כך טובים בהופעות, עד ששוב כנראה אחליט לא לפספס הופעה בסיבוב, ואעקוב אחר דילים לאירופה בחורף במקביל לסיבוב ההופעות אם לא יהיה איתות ברור להופעה בארץ. אני פשוט רואה בעיני רוחי את ה-Outros (סייפאות) של "סטאק" ושל "מיראז'" בהופעה, ואפילו אם תשימו מולם את הקהל המנומס בעולם, של הפילהרמונית הבלגית מבחינתי, זה עדיין קרחנה עד השורה האחרונה.
שלישית, יש כאן קפיצת מדרגה משמעותית ביכולת העיבוד של הלהקה, וביכולת ליצור אלמנטים עיבודיים נהדרים שהם על הגבול הדק בין המורכב לפלואידי. דוגמה בולטת לכך היא שימוש במקצבים פסיכיים של 13/8 או 17/16 שמסביבם נבנית מלודיה שנשמעת מאוד טבעית, וההיפך: פירוק לגורמים ראשוניים, אי זוגיים, של מקצבים בסיסיים של 4/4, שצריך ממש מטרונום כדי לוודא שאכן מדובר ברביעיות ואין פה איזה מקצב מטורף מתעתע.
דוגמה נוספת לאותה קפיצת-מדרגה היא בשלותו של המתופף החייזרי שלהם (ואני עומד בתוקף מאחורי הקביעה האישית שלי - שמדובר כיום, כנראה, במתופף הטוב בעולם), בורד קולסטד, שהדהים בתפקידים פופקורניים-בומבסטיים באלבום הקודם, וכאן שומר על אותה רמת תחכום אך בתפקידים מפותלים ומלאי ניואנסים. קפיצת המדרגה בעיבוד מתבטאת גם בסוגי תפקידים חדשים שלא היו עד כה, של כמעט כל אלמנט בהפקה, כשהבולטים מביניהם הם שכבות הרמוניות מרובות של שירה, ותפקידי פריטה דמויי-מנדולינה של גיטרות. מרכיבי העיבוד העשיר בולטים במיוחד ב"מלינה" נוכח הניגודיות מול האלבום הקודם, שהיה בכוונה מאוד דל הפקתית כדי להדגיש את הסאונד הבסיסי של כל אלמנט בהפקה.
קשה שלא להתפעל שאף עם כל החידושים, זה עדיין נשמע כמו 100% לפרוס, תוך הדגשת פנים נוספות למתח-בין-ההפכים שהוא סימן היכר של הלהקה. למשל, סגנון חדש מול שכפול סגנוני של טכניקות מאלבומים קודמים או ניואנסים ומקצבים מתוחכמים המתחפשים לשירי פופ.
הרצועה השניה, "סטאק" ("תקוע"), היא בעצם שני שירים מולחמים לאחד. חציו הראשון הוא המלודיה הפופית ביותר שנכנסה לאלבום של לפרוס, סוחפת וקליטה כשלעצמה, מעובדת בקפידה, אך עם ליריקה שעדיף לוותר על ניתוחה (והרי מי מאתנו לא היה לפחות פעם אחת בחייו "תקוע על הרים של ספק"?). עם זאת, הקטע המעניין באמת מתחיל עם סיומו של החלק "הפופי", והתחלתו של לופ אלקטרוני שמוביל לקרשנדו מטורף ואחד הקטעים הטובים באלבום כולו, ואני מנבא שגם בהופעה העתידה לבוא. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל הקטע הזה מתעלה על קרשנדו זהה במהותו, ואחד מרגעי השיא של האלבום הקודם, הוא החלק האחרון של "דה פלאד". נהדר!
השיר הבא "פרום דה פליים" ("מהלהבה"), יצא כסינגל הראשון, והוא באמת דוגמה מייצגת לסאונד החדש, אך יצירה בעיני עצמה ואף מנותקת מהתימה של האלבום. פזמון בלדות האיצטדיונים של השיר עומד בדיסוננס גמור לבית המורכב שעושה עבודה מצוינת בהגשה אורגנית עד כמה שאפשר של מקצב 13/8.
"קפטיב" ("שבוי"), אף הוא שעטנז מלודי של שני חלקים שונים, אך לדעתי מאוד מאכזב בחוסר המקוריות של אחד מהם, העתקה של תבנית מלודית שחוקה מעולמות הבלוז, בצורה שלפחות לי פוגמת משמעותית מההנאה מהשיר. "קפטיב" הוא שיר לא רע בסך הכל, שכן החלק השני הוא אחלה ריף סינקופתי כמיטב המסורת הלפרוסית, שהיה יכול לקבל מקום של כבוד ב"דה קונגרגיישן" התואם סגנונית.
"אילומינייט" ("האר") הוא דוגמה טובה לשיר 4/4 שהופך באמצעות חלוקה לשלישיות למשהו שיכול להכניס אליו חתימות מקצב לפרוסיות לא סטנדרטיות. שיר חביב ורפטטיבי א-לה החלקים הטובים של "קואל".
"לישס" ("רצועות הולכה") הוא הפתעה גמורה אצל להקה שמתגאה באבולוציה הסגנונית שלה כלפרוס, שכן הוא כמו לקוח היישר מהאלבום הראשון "טול פופי סינדרום", מקסימום "בילאטרל". בלדה טובה מאוד, בקצב איטי, כאשר רק הרבדים המרובים של ערוצי השירה הנקייה מסגירים שמדובר ביצירה מאוחרת.
ומשיר שכמו נלקח מהאלבום הראשון, היישר לצעד האבולוציוני האמיתי הבא של לפרוס, והרצועה הטובה ביותר באלבום: מיראז'. או ההמשך של 'פורסד אנטרי' (Forced Entry 2.0), אם תרצו. הרצועה השניה מ"בילאטרל", לדעת רבים הטובה ביותר באלבום הטוב ביותר של הלהקה, מקבלת את מודל 2017 שלה ביצירה אנרגטית שלוקחת את המוטיב הסינקופתי, אחד הדומיננטיים במארג הסגנוני של לפרוס, צעד קדימה על ידי הוספת ביט למקצב של 16/16, ההופך אותו ל-17/16. כך נוצר מצב שהשיר הלכאורה פשוט אמור "להתיישר", וזאת על ידי הארכה שמתבצעת ביד אמן, בכל פעם בחלק אחר של הבית. הסיטואציה המורכבת הזו נמשכת עד דקה 4:44, בה הקצב "מתיישר" ל-16/16, לקרשנדו שכאילו נגמר בדקה 5:20, אך בעצם עובר לאאוטרו מתחרע ונקודת שיא נוספת בהופעה העתידית עד לסיום. זה לא מגוון כמו פורסד אנטרי, לא ארוך כמו פורסד אנטרי, אין את השאגה היפהפיה של סולברג בסוף, אבל זה לגמרי שיר לפנתאון, שמדגיש (יחד עם "סטאק") את האלמנט הסגנוני החדש הטוב ביותר ב"מלינה" – האאוטרואים הקצביים והסוחפים. לי אין ספק שנראה עוד מהם באלבומים עתידיים של הלהקה.
שיר הנושא, מלינה, הוא אחת משתיים וחצי היצירות שהיו אמורות לעטוף את האלבום בתימה המלנכולית, אך, כאמור, נכשלות כישלון חרוץ. כשלעצמו, מדובר בשיר רפטטיבי מדי, שבעצם לוקח את כל הטעויות שנעשו ב"קואל" וחוזר עליהם. גם אם היה ב"קואל", זה היה אחד השירים הפחות טובים באלבום שנחשב הפחות טוב של הלהקה.
השיר הבא, "קומה", ממשיך את השושלת המיוחסת של 'ווייסט אוף אייר' (Waste of Air) מבילאטרל ו-'קונטאמינייט מי' (Contaminate Me) מקואל, מכונות יריה מוזיקליות עם בסיס חזק של ת'ראש מטאל. הפעם עם טוויסט "מליני" שמעמיד מול הבסיס האגרסיבי את שירת הפלצט המלאכית של איינר סולברג. תוספת מוצלחת לשושלת.
"דה ווייט אוף דיזאסטר" ("כובד האסון") מורכב מחלק "בילאטרלי" לגמרי לחלק "מליני" אוורירי. כצפוי, החלק הבילאטרלי מצוין, החלק המליני פחות.
הרצועה האחרונה באלבום נקראת "דה לאסט מיילסטון" (אבן הדרך האחרונה). הלוואי שהייתי יכול להגיד שהיתה פאשלה איומה באולפן ההקלטות, ושבמקום הטראק האחרון והמעולה של מלינה שורבב בטעות חלק מרקוויאם של מלחין סלאבי לא מוצלח במיוחד, שהוקלט יום קודם. למרבה הצער, אין הדבר כך. יש פה אשכרה יצירה לצ'לו, אורגן ו...דוד ד'אור. אין חולק שהנגינה של רפאל ויינרות'-בראון מכשפת, ושסולברג שר מדהים ועדיין וואט דה פאק! אני מנסה לזרום עם כוונת המשורר שהובאה בתחילת הביקורת, המצביעה על כך שמדובר במעטפת תימתית של אלבום מלנכולי, אבל אין לשיר כזה שום הצדקה אלא אם ורק אם יש לפנינו אלבום קונספט אלוהי שהגיע לנקודת מתח קריטית, והנראטיב מחייב איזה רקוויאם. אם ורק אם, ובמידה – אז ברוכים הבאים, אבל כאמור אין שום קונספט ראוי לשמו וכל העסק צונח למשהו שטוב היה אם היה משוחרר כרצועת בונוס למעריצים מושבעים בלבד. בכנות, אני מקווה שזוהי הפעם האחרונה שנזכה להאזין למשהו דומה ל'דה לאסט מיילסטון'.
המאזין החכם בהאזנתו הראשונה יזהה ארבעה סגנונות שונים באלבום: הראשון הוא הסגנון הלפרוסי המוכר, בסאונד קצת שונה (פחות כבד), שמתבטא בעיקר בשירים 'לישס' (Leashes), 'קפטיב' (Captive) ו'דה ווייט אוף דיזאסטר (The Weight of Disaster); לצד שירים רפטטיביים בסגנון האלבום 'קואל' כמו 'אילומינייט' (Illuminate); עם שני סגנונות חדשים: שירים פרוג-פופיים להפליא כמו 'פרום דה פליים' (From the Flame), 'סטאק' (Stuck); ושירים אווריריים/דכאוניים כמו 'דה לאסט מיילסטון' (The Last Milestone) והשיר הפותח 'בונוויל' (Bonneville), שהוא שילוב בין הסגנון האוורירי לסגנון של קואל.
למרות שניתן לזרום עם האקלקטיות הזו בלא נזיפה, נעשה עוול ללהקה ולעצמנו אם נפספס את הרמזים העבים שמדובר ביצירה שתכליתה, בפשטות, להוות 'אלבום דיכאון'; משהו כמו האלבום 'פוסטהיומס סיילנס' (Posthumous Silence) של להקת סילבן, או 'דה פיינל קאט' (The Final Cut) של פינק פלויד בשלהי תקופת ווטרס; משהו שאמור להעמיד במרכז הבמה את אותו דיכאון קיומי שלפרוס התעסקו בו בעבר כמעט בכל אלבום, אך לא כתימה מרכזית.
"מלינה" היא המילה הרוסית ל"פטל". השם הוא הומאז' לקשישה קשת-יום שמוכרת פטל למחייתה. הקשישה השאירה חותם בלבו של איינר סולברג הרגיש, סולן הלהקה והיוצר המרכזי בה, שנתקל בה בשיטוטיו בגיאורגיה.
פירות יער בצד, המסמנים העיקריים לתימה שנבחרה הם שורה של שינויים דרמטיים בהפקה ובסאונד שביצעה הלהקה כדי לתמוך בה. לדוגמה, סולברג נפטר לחלוטין מכל צרחה או גראול, והעלה את כמות הפלצטים (שירה אוברטונית, קונטרה טנורית, כמו של דוד ד'אור) בצורה משמעותית.
במקביל, נעשה שימוש נרחב בהרמוניות ווקאליות; שימוש נרחב ביותר באלמנטים וסאונדים אלקטרוניים בהפקה; שינוי היסטורי בסאונד של הגיטרות, שעד עתה היה אחד הדברים הקבועים לאורך כל שנות הלהקה – לסאונד "רוקי" יותר ופחות כבד, ושילוב נרחב של כלי מיתר באלבום, בעיקר צ'לו, עליו מנגן הקנדי המוכשר כשד -- רפאל ויינרות'-בראון.
בתמונה: להקת לפרוס הנורבגית בתמונת פרומו מ-2017
אז מה קרה כאן
לכאורה, הכיוון המלנכולי-דרמטי החדש, אמור היה להתאים ללפרוס כמו כפפה ליד. בשילוב עם יכולות ההלחנה של סולברג, יכולות הנגינה הוירטואוזיות של הלהקה, היכולת המוכחת להגיע לגבהים רגשיים ביצירה והאמירה המוזיקלית הייחודית של לפרוס – היה אמור להיות לנו אלבום מוחץ. אך לא כך קרה. המכלול של 'מלניה' הוא מעין ערבוביה מוסיקלית וסגנונית שאינה מתחברת לכדי יצירה הדוקה ושלמה.אולי הסיבה העיקרית לכך היא, שהאלבום היה כבר במחצית הדרך כשהלהקה החליטה על הכיוון החדש. הכיוון המקורי היה אמור להיות המשך ישיר של "דה קונגרגיישן", האלבום האחרון והמעולה של הנורווגיים, שסוף סוף הציג להקה בשלה ויציבה, עם שיטת עבודה והלחנה שהוכיחה את עצמה: איסוף עשרות סקיצות שמהן נבחרות כחצי עד שליש לאלבום הסופי.
כל הסקיצות שנוצרו למלינה היו אמורות להיות באותו סגנון של 'דה קונגרגיישן', אך הקלפים נטרפו. זה קרה כנראה בעקבות פגישה מקרית של סולברג עם ויינרות'-בראון. האחרון כנראה הדהים את הראשון, שמצדו רצה את ויינרות'-בראון, והדרמטיות הנלווית, באלבום החדש (ובסיבוב ההופעות הנלווה). התפנית, כך נראה, התבצעה מאוחר מדי בתהליך היצירה, והאלבום פשוט נתקע בין "לפרוסיות-קונגרגיישנית" לדיכאון ויינרות'-בראוני, וכשמעמיסים על הכל רעיונות חדשים שאמורים היו להיות הצעד-קדימה של הלהקה, העניין מתחיל לאבד מיקוד.
סיבה נוספת לחוסר החיבור דווקא נובעת מעניין חיובי: הלהקה הגיעה לרמות גבוהות כאלו של איכות מוזיקלית, עד שהפער בינם לבין היכולת הלירית הבינונית-מינוס הפך להיות צורם. כבר שנים אני מתבאס מהאינפנטיליות של המילים של השירים של לפרוס, אבל ב"מלינה" הניואנסית, שהיתה אמורה להיות מסה מרגשת על הדיכאון האנושי, הליריקה הילדותית, המעומעמת, השגויה תחבירית לעיתים, המתעקשת לעיתים רבות מדי ובאופן תמוה על חריזה בכל מחיר – פוגמת בחוויה.
על אחת כמה וכמה שהיא אמורה להוות נדבך חשוב בחיבור תימתי של שירים כמו 'סטאק', שמוזיקלית הם כמעט פופ סבבי, אך רק כשקוראים את המילים אמורים בעצם להבין שנושא השיר הוא אחר לגמרי. יש ניואנסים רבים במוזיקה שרומזים על כך, אבל התחכום התימתי שאמור לבוא עם המילים – פשוט לא מתקיים בגלל איכות לירית ירודה.
עטיפת האלבום 'מלינה' - מקרוב
אך עם כל זאת, אין מדובר כלל באלבום רע. נהפוך הוא, וישנן נקודות אור רבות.
נקודות האור
ראשית, תשמחו לשמוע על שובם של אלמנטים סגנוניים מאלבומי עבר: התחכום המלודי של "בילאטרל", הפאתוס של "טול פופי סינדרום", החלק הטוב של הרפטטביות האקסטטית של "קואל", הדיוק של "דה קונגרגיישן", וזאת כמובן יחד עם אלמנטים סגנוניים חדשים המופיעים לראשונה ב"מלינה".שנית, ואני מרגיש מספיק בטוח כדי להתנבא, מדובר על האלבום שיוביל לסיבוב ההופעות הטוב ביותר עד כה. השירים כל כך מתאימים לנגינה חיה, ולפרוס כל כך טובים בהופעות, עד ששוב כנראה אחליט לא לפספס הופעה בסיבוב, ואעקוב אחר דילים לאירופה בחורף במקביל לסיבוב ההופעות אם לא יהיה איתות ברור להופעה בארץ. אני פשוט רואה בעיני רוחי את ה-Outros (סייפאות) של "סטאק" ושל "מיראז'" בהופעה, ואפילו אם תשימו מולם את הקהל המנומס בעולם, של הפילהרמונית הבלגית מבחינתי, זה עדיין קרחנה עד השורה האחרונה.
שלישית, יש כאן קפיצת מדרגה משמעותית ביכולת העיבוד של הלהקה, וביכולת ליצור אלמנטים עיבודיים נהדרים שהם על הגבול הדק בין המורכב לפלואידי. דוגמה בולטת לכך היא שימוש במקצבים פסיכיים של 13/8 או 17/16 שמסביבם נבנית מלודיה שנשמעת מאוד טבעית, וההיפך: פירוק לגורמים ראשוניים, אי זוגיים, של מקצבים בסיסיים של 4/4, שצריך ממש מטרונום כדי לוודא שאכן מדובר ברביעיות ואין פה איזה מקצב מטורף מתעתע.
דוגמה נוספת לאותה קפיצת-מדרגה היא בשלותו של המתופף החייזרי שלהם (ואני עומד בתוקף מאחורי הקביעה האישית שלי - שמדובר כיום, כנראה, במתופף הטוב בעולם), בורד קולסטד, שהדהים בתפקידים פופקורניים-בומבסטיים באלבום הקודם, וכאן שומר על אותה רמת תחכום אך בתפקידים מפותלים ומלאי ניואנסים. קפיצת המדרגה בעיבוד מתבטאת גם בסוגי תפקידים חדשים שלא היו עד כה, של כמעט כל אלמנט בהפקה, כשהבולטים מביניהם הם שכבות הרמוניות מרובות של שירה, ותפקידי פריטה דמויי-מנדולינה של גיטרות. מרכיבי העיבוד העשיר בולטים במיוחד ב"מלינה" נוכח הניגודיות מול האלבום הקודם, שהיה בכוונה מאוד דל הפקתית כדי להדגיש את הסאונד הבסיסי של כל אלמנט בהפקה.
קשה שלא להתפעל שאף עם כל החידושים, זה עדיין נשמע כמו 100% לפרוס, תוך הדגשת פנים נוספות למתח-בין-ההפכים שהוא סימן היכר של הלהקה. למשל, סגנון חדש מול שכפול סגנוני של טכניקות מאלבומים קודמים או ניואנסים ומקצבים מתוחכמים המתחפשים לשירי פופ.
ביקורת רצועות: קטע אחרי קטע
הצלילים הראשונים בשיר הראשון באלבום, בונוויל ("עיר טובה"), ממחישים את עומק השינוי הסגנוני: בפעם הראשונה נפתח אלבום של לפרוס ללא ריף עצבני של גיטרות בדיסטורשן, אלא בפריטה אוברטונית שקטה ותיפוף ג'אזי חלש. בונוויל הוא בעיקרו שלד של 16/16 שעליו נבנית קינה שהולכת ומתעצמת כמיטב המסורת הלפרוסית שהחלה ב"קואל". אם תצלחו את 2:40 הדקות הראשונות הלא רעות בכלל, תזכו לרגע של "אה, כן, זו לפרוס" כשהשיר מתעשת ומתחיל להישמע כמו הסגנון המוכר והאהוב. הליריקה של בונוויל מסמנת את הכיוון הכללי של האלבום, מין סוג של דיכאון-קיומי-זרם-תודעה כזה.הרצועה השניה, "סטאק" ("תקוע"), היא בעצם שני שירים מולחמים לאחד. חציו הראשון הוא המלודיה הפופית ביותר שנכנסה לאלבום של לפרוס, סוחפת וקליטה כשלעצמה, מעובדת בקפידה, אך עם ליריקה שעדיף לוותר על ניתוחה (והרי מי מאתנו לא היה לפחות פעם אחת בחייו "תקוע על הרים של ספק"?). עם זאת, הקטע המעניין באמת מתחיל עם סיומו של החלק "הפופי", והתחלתו של לופ אלקטרוני שמוביל לקרשנדו מטורף ואחד הקטעים הטובים באלבום כולו, ואני מנבא שגם בהופעה העתידה לבוא. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל הקטע הזה מתעלה על קרשנדו זהה במהותו, ואחד מרגעי השיא של האלבום הקודם, הוא החלק האחרון של "דה פלאד". נהדר!
השיר הבא "פרום דה פליים" ("מהלהבה"), יצא כסינגל הראשון, והוא באמת דוגמה מייצגת לסאונד החדש, אך יצירה בעיני עצמה ואף מנותקת מהתימה של האלבום. פזמון בלדות האיצטדיונים של השיר עומד בדיסוננס גמור לבית המורכב שעושה עבודה מצוינת בהגשה אורגנית עד כמה שאפשר של מקצב 13/8.
"קפטיב" ("שבוי"), אף הוא שעטנז מלודי של שני חלקים שונים, אך לדעתי מאוד מאכזב בחוסר המקוריות של אחד מהם, העתקה של תבנית מלודית שחוקה מעולמות הבלוז, בצורה שלפחות לי פוגמת משמעותית מההנאה מהשיר. "קפטיב" הוא שיר לא רע בסך הכל, שכן החלק השני הוא אחלה ריף סינקופתי כמיטב המסורת הלפרוסית, שהיה יכול לקבל מקום של כבוד ב"דה קונגרגיישן" התואם סגנונית.
"אילומינייט" ("האר") הוא דוגמה טובה לשיר 4/4 שהופך באמצעות חלוקה לשלישיות למשהו שיכול להכניס אליו חתימות מקצב לפרוסיות לא סטנדרטיות. שיר חביב ורפטטיבי א-לה החלקים הטובים של "קואל".
"לישס" ("רצועות הולכה") הוא הפתעה גמורה אצל להקה שמתגאה באבולוציה הסגנונית שלה כלפרוס, שכן הוא כמו לקוח היישר מהאלבום הראשון "טול פופי סינדרום", מקסימום "בילאטרל". בלדה טובה מאוד, בקצב איטי, כאשר רק הרבדים המרובים של ערוצי השירה הנקייה מסגירים שמדובר ביצירה מאוחרת.
ומשיר שכמו נלקח מהאלבום הראשון, היישר לצעד האבולוציוני האמיתי הבא של לפרוס, והרצועה הטובה ביותר באלבום: מיראז'. או ההמשך של 'פורסד אנטרי' (Forced Entry 2.0), אם תרצו. הרצועה השניה מ"בילאטרל", לדעת רבים הטובה ביותר באלבום הטוב ביותר של הלהקה, מקבלת את מודל 2017 שלה ביצירה אנרגטית שלוקחת את המוטיב הסינקופתי, אחד הדומיננטיים במארג הסגנוני של לפרוס, צעד קדימה על ידי הוספת ביט למקצב של 16/16, ההופך אותו ל-17/16. כך נוצר מצב שהשיר הלכאורה פשוט אמור "להתיישר", וזאת על ידי הארכה שמתבצעת ביד אמן, בכל פעם בחלק אחר של הבית. הסיטואציה המורכבת הזו נמשכת עד דקה 4:44, בה הקצב "מתיישר" ל-16/16, לקרשנדו שכאילו נגמר בדקה 5:20, אך בעצם עובר לאאוטרו מתחרע ונקודת שיא נוספת בהופעה העתידית עד לסיום. זה לא מגוון כמו פורסד אנטרי, לא ארוך כמו פורסד אנטרי, אין את השאגה היפהפיה של סולברג בסוף, אבל זה לגמרי שיר לפנתאון, שמדגיש (יחד עם "סטאק") את האלמנט הסגנוני החדש הטוב ביותר ב"מלינה" – האאוטרואים הקצביים והסוחפים. לי אין ספק שנראה עוד מהם באלבומים עתידיים של הלהקה.
שיר הנושא, מלינה, הוא אחת משתיים וחצי היצירות שהיו אמורות לעטוף את האלבום בתימה המלנכולית, אך, כאמור, נכשלות כישלון חרוץ. כשלעצמו, מדובר בשיר רפטטיבי מדי, שבעצם לוקח את כל הטעויות שנעשו ב"קואל" וחוזר עליהם. גם אם היה ב"קואל", זה היה אחד השירים הפחות טובים באלבום שנחשב הפחות טוב של הלהקה.
השיר הבא, "קומה", ממשיך את השושלת המיוחסת של 'ווייסט אוף אייר' (Waste of Air) מבילאטרל ו-'קונטאמינייט מי' (Contaminate Me) מקואל, מכונות יריה מוזיקליות עם בסיס חזק של ת'ראש מטאל. הפעם עם טוויסט "מליני" שמעמיד מול הבסיס האגרסיבי את שירת הפלצט המלאכית של איינר סולברג. תוספת מוצלחת לשושלת.
"דה ווייט אוף דיזאסטר" ("כובד האסון") מורכב מחלק "בילאטרלי" לגמרי לחלק "מליני" אוורירי. כצפוי, החלק הבילאטרלי מצוין, החלק המליני פחות.
הרצועה האחרונה באלבום נקראת "דה לאסט מיילסטון" (אבן הדרך האחרונה). הלוואי שהייתי יכול להגיד שהיתה פאשלה איומה באולפן ההקלטות, ושבמקום הטראק האחרון והמעולה של מלינה שורבב בטעות חלק מרקוויאם של מלחין סלאבי לא מוצלח במיוחד, שהוקלט יום קודם. למרבה הצער, אין הדבר כך. יש פה אשכרה יצירה לצ'לו, אורגן ו...דוד ד'אור. אין חולק שהנגינה של רפאל ויינרות'-בראון מכשפת, ושסולברג שר מדהים ועדיין וואט דה פאק! אני מנסה לזרום עם כוונת המשורר שהובאה בתחילת הביקורת, המצביעה על כך שמדובר במעטפת תימתית של אלבום מלנכולי, אבל אין לשיר כזה שום הצדקה אלא אם ורק אם יש לפנינו אלבום קונספט אלוהי שהגיע לנקודת מתח קריטית, והנראטיב מחייב איזה רקוויאם. אם ורק אם, ובמידה – אז ברוכים הבאים, אבל כאמור אין שום קונספט ראוי לשמו וכל העסק צונח למשהו שטוב היה אם היה משוחרר כרצועת בונוס למעריצים מושבעים בלבד. בכנות, אני מקווה שזוהי הפעם האחרונה שנזכה להאזין למשהו דומה ל'דה לאסט מיילסטון'.
לסיכום, החלטה תימתית חפוזה ושגויה יצרה כשל יצירתי שפגם באלבום טוב. אם מסננים החוצה את הכשל התימתי, ובניכוי שניים וחצי שירים, 'מלינה' הוא אלבום המהווה את הצעד הבא והמוצלח של אשפי הפרוג 'לפרוס', המשלבים הפעם סגנונות ישנים וחדשים לכדי חומר ההופעות הטוב ביותר שלהם עד כה.
הציון: 8.3/10
ביקורת אורח מאת שחר טל
