אחד הדברים החיוביים במלחמות, כך מלמדת ההיסטוריה, היא הקפיצה הטכנולוגית שקורית במהלכן. חייך בסכנה, אז שב ותמציא כל מיני גיזמואים מעופפים שירחיקו את כדורי האויב ממך. למוזיקה, מאידך, מלחמות מעולם לא עשו טוב. כשהתותחים רועמים - המוזות שותקות.


מסתבר שלפנדמיה יש אפקט טכנולוגי זהה למלחמה, אך ללא השתקת המוזות. רבבות האמנים המקורקעים מצאו את הדרך לקהלים שלהם, וכבונוס: הכליאה בבית גרמה להם לעשות מה שהם מתמחים בו - ליצור.


"אפיליון" הוא אלבום שלא היה אמור להיות קיים לולא הפנדמיה, בדיוק מהסיבה לעיל. יותר מכך: אחרי "פיטפולס", היתה הסכמה גורפת בקרב חברי לפרוס שצריך לעכל טיפה את השינויים הסגנוניים שעוברים על הלהקה ולדגור כמו שצריך על האלבום הבא. "פיטפולס" הדגים עד כמה חסרה היתה לפרוס הפרוגית, עם רצועת סיום מטורפת לאלבום סה"כ בינוני. אולי זה הזמן לבשל יצירת מופת נוספת ומורכבת על אש קטנה?


אבל קוביד וזה, והכל התהפך. לפרוס קפצו על גל ההופעות הוירטואליות עוד בראשיתו, והחלו להתנסות עם שלל כלים טכנולוגיים שאיפשרו להם להמשיך ליצור, להופיע ולקיים דיאלוג עם הקהל.


בשיא תקופת החדשנות הזו, ערכו לפרוס הופעות וירטואליות עם סטליסט שנקבע בזמן אמת לפי הצבעת הצופים, ובמיוחד הגדילו לעשות כשהזמינו את המעריצים לשבוע הקלטות בסגנון "האח הגדול" עם שידורים חיים שמתעדים את הלהקה - והקהל - בהליך יצירת שיר חדש. גם כאן, ההחלטות האמנותיות התקבלו בהתאם להצבעות הצופים.


אז המוזות לא שתקו, ומתוך האינרציה התקבלה החלטה כן לעבוד על חומר חדש, וכך נולד אפיליון. "אפיליון" הוא מושג באסטרונומיה המתאר את המצב בו נמצאת פלנטה בנקודה הרחוקה ביותר מהשמש שלה. המשך ישיר של המשחק התימתי של איינר סולברג, זמר וקלידן הלהקה, וכותב החומר העיקרי בה, עם מוטיב העצב. כפי שאמר איינר: "מוסיקה שמחה עושה אותי עצוב ומוסיקה עצובה עושה אותי שמח".


עשרה שירים יש באלבום השביעי של לפרוס. רובם ככולם, חוץ משניים, הם מיחזור של כל החומר משני האלבומים הקודמים והלא-מרשימים של הלהקה. פשוט העתק-הדבק של מוטיבים, לחנים, צלילים, בסידור אחר, ובעיבוד אחר שעליו רצוי תיכף להתעכב.





שני השירים יוצאי הדופן הם "קאסטאווי אנג'לס" - בלדה ברובה אקוסטית שהוקלטה טרם ההחלטה לעבוד על האלבום, ואותו שיר שיצא במסגרת אותו שבוע הקלטות ניסויי וקיבל את השם "נייטיים דיסגייז", שהוא גם נשמע כמו העתק-הדבק של מוטיבים, לחנים וצלילים, אבל מתקופה מוקדמת יותר ולכן יותר מוצלח.


אין ספק שההפקה של האלבום הזה היא הטובה שבאלבומי לפרוס. איכות הצליל, ההשקעה בעיבוד החומר - הטובים עד כה, בדגש על העברה נהדרת של רגש, מה שאנחנו קוראים "פיל", בכל הרעדת מיתר וכל הטחה של מקל על עור מתוח. הבעיה, לטעמי, היא בחומר עצמו, במבנה של השירים עצמם, שהפך רדוד עד כדי כך שאני רשמית שולל את התואר "פרוג" מרוב החומר באלבום.




גבירותיי ורבותיי - זהו לא ממש אלבום פרוג. זה אלבום אינדי. מושאי ההשוואה הסגנוניים שלו הם לא "בילטרל" או אפילו "דה קונגרגיישן". זה אלבום שדומה יותר לחומר של להקות כמו מאסיב אטאק, רדיוהד, טירז פור פירז או אפילו ביורק, מאשר לחומר המוקדם של לפרוס. מבחינת סולברג - שדחף לכיוון הזה כבר לפני שני אלבומים, הקרוסאובר הושלם. תקשיבו ל"דה שאדו סייד", רצועה 7, ותבינו הכל.


מצד שני, זה לא אלבום רע בשום צורה, ולצד החלטות סגנוניות תמוהות כמו לשלב קאנטרי-בלוז ב"אול דה מומנטס" (4) וכמובן ידידנו "דה שאדו סייד" (7) שנשמע כמו הילד הלא-לגיטימי של אלקטריק לייט אורקסטרה וטירז פור פירז, אפשר בהחלט להנות ממנו, ויש אפילו כמה דברים רעננים שלפרוס עוד לא שחקה לעייפה. למשל רצועה 5, "הב יו אבר", שלוקחת בניית שיר הדרגתית א-לה "דיסטנט בלס" לכיוון יותר דינמי עם פזמון מגניב שסוף סוף משלב בצורה אורגנית ונכונה את רפאל הצ'לן. רצועה 8, "און הולד", אף היא בולטת לטובה עם משחק בין בית אלקטרוני לפזמון-אצטדיונים מלהיב.


על הוירטואוזיות של נגני הלהקה לא ארחיב מעבר למה שכבר רבות נכתב. מדובר באנסמבל של מוזיקאים מוכשרים מאין כמוהם, עם ביצוע פשוט מושלם, כשמעל כולם - הקול הנדיר של איינר סולברג, ויכולת התיפוף החייזרית של בורד קולסטאד. מהבחינה הזו - עסקים כרגיל.

לסיכום, נראה שבצער רב אנחנו צריכים להגיד שלום (ולא להתראות?) ללהקת הפרוג-מטאל המעולה לפרוס, וברוכה הבאה ללהקת האינדי המשובחת לפרוס, שככל הנראה תמשיך ותוציא אלבומים זהים לאפיליון לשמחת הקהל ההולך ומתרחב שלה. וולקאם, ונתראה בישראל.

הציון: 8/10

 עוד ביקורות על לפרוס