 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
'אוליאס אוף סאנהילו' מאת 'ג'ון אנדרסון' היא יצירה פנטסטית, במלוא מובן המילה. ג'ון אנדרסון, מנהיג להקת 'יס', מוסיקאי אוטו-דידקט ופרפקציוניסט בלתי-נלאה, טירטר את חברת התקליטים שלו במשך שמונה חודשים עד שהצליח להקליט כמו שצריך את אלבום הסולו הראשון בחייו. וטוב שכך.
המילה 'חזון' נשמעת קצת גדולה על אלבום פולק-פרוג המבוסס על אגדות ויצירות פנטזיה, אבל החזון המוסיקלי המגובש של אנדרסון הוכיח את עצמו פעמיים: בפעם הראשונה והמתוקשרת, כשהקים וניהל את להקת Yes עד שהפך אותה לסופרגרופ נערצת בשנות השבעים. הפעם השנייה היתה באלבום הסולו המושקע הזה, שמשום-מה רבים מדי עדיין אינם מכירים אותו.
איך נולד הפרויקט הבתולי הזה? באמצע שנות השבעים הגיעה להקת Yes לשיאים חדשים של הצלחה מסחרית ואמנותית. המוסיקאים וחברת התקליטים קיבלו החלטה אסטרטגית משותפת לתת לחבר'ה קצת זמן-איכות לבדם, כדי שכל אחד מהם יוציא אלבום סולו ראשון ויפגין את כשרונו בפני העולם המשתאה.
ריק ווייקמן פרש קצת קודם בגלל קריירת הסולו המצליחה שלו, לאחר שמכר מליונים מאלבומים כמו 'שש נשותיו של הנרי השמיני'. סטיב האו הנפיק את האלבום הבינוני 'בגיניגס' (Beginnings) שבו חשף את קולו המוגבל; כריס סקווייר הבריק עם 'דג מחוץ למים' (Fish out of Water) שלא הצליח כלכלית; אלן ווייט לא הרשים אף אחד עם 'ראמשקלד' (Ramshackled) הנשכח; פטריק מוראז דווקא הוכיח יכולות הלחנה טובות בעזרת 'דה סטורי אוף איי' (The Story Of I) אך פוטר זמן קצר לאחר מכן, בגלל שובו של ריק ווייקמן. האלבום של אנדרסון מוביל על כולם ברמת הקונספט, מהסיבה הפשוטה שמדובר באדם נחוש, עקשן, בעל דמיון עשיר ברמות דתיות.
העטיפה האחורית של האלבום פרג'ייל
ההשראה ל'אוליאס אוף סאנהילו' כפי שאנדרסון עצמו העיד, ההשראה באה לו תוך קריאה בספריהם של טולקין, סטאן לי, וירה סטנלי אלדר והאמן ג'ק קירקבי. כל זה טוב ויפה, אבל את ההשפעה הבוטה והישירה סיפק לו הצייר רוג'ר דין, עם האיור האחורי לאלבום פרג'ייל (Fragile) ארבע שנים קודם לכן, בו נראית ספינה מעופפת מתרחקת מכוכב מתפוצץ.
העלילה הדרמטית המופשטת של Olias עוסקת בשלושה ספנים מעופפים ובראשם גיבורנו אוליאס. השלושה נשלחים להציל ארבעה שבטים המתגוררים בכוכב סאן-הילו, לפני שעולמם ייחרב עקב התפרצות געשית. איחוד ארבעת השבטים לצורך נטישת הכוכב מבוצע על ידי המנהיג קו-קווייק (רצועה 4) והנווט ריינארט (רצועה 3). הם משתמשים בכלי תעופה פרימיטיבי יחסית, דאון ('גליידר') בעל שם בומבסטי - 'דה מורגלייד מובר' (רצועה 5).
למעלה מחצי שנה ישב אנדרסון באולפן ושיגע את הצוות הטכני עד שהצליח לממש את חזונו לשביעות רצונו. הוא העמיס כ-100 ערוצי סאונד זה על גבי זה, מעשה חריג לטכנולוגיה האנלוגית המוגבלת של התקופה.
בפינה אחת של האולפן אסף אנדרסון ערימה של תופים מרוקניים, ג'מייקניים, אפריקניים, הודים ואינדיאניים. בפינה השנייה הציב סיטאר, קוטו וגיטרה יוונית. בפינה השלישית אסף חמש מערכות קלידים כמו מוג ומיני-מוג. הפינה הרביעית והאחרונה הוקדשה לאוסף בינלאומי ענק של פעמונים שונים. כולם משתקפים היטב ביצירה הכוללת, מעין סימפוניה פנטסטית, או אורגיה של אובר-דאבים. יש שם רעמים וברקים, חלליות וחייזרים, גשם וצלצולים.
אנדרסון החליט לנגן על כל הכלים בעצמו, מה שהפך את המשימה קשה הרבה יותר. הוא בהחלט לא היה וירטואוז, ומעולם לא למד לכתוב או לקרוא תווים - אבל היה לו מוסר-עבודה נדיר; לפעמים ישב יום שלם כדי להקליט כלי אחד בלבד. במודע לגמרי הוא עשה לעצמו את החיים קשים, כדי להוכיח לעצמו ולעולם שהוא יכול לעשות את זה בלי עזרה מידידיו מהירי-האצבעות - במיוחד לא מאנשים כמו סטיב האו או כריס סקווייר, שתמיד ליוו אותו וסייעו לו.
אז זה לא ממש ניו-אייג', וזה בטח לא רוקנרול כהלכתו. מה זה? 'אוליאס' הוא יציר-כלאיים חדש, שאפשר להגדירו כשילוב מוצלח בין רוק מתקדם, סיפורי פנטזיה, מוסיקה הודית ופולק בריטי. הטקסטים, כרגיל, נעים בין השמיימי לבלתי-מובן בעליל - אולי הנקודה החלשה ביותר באלבום. לפחות חלק ממעריצי 'יס' מצאו כאן את הבריחה מן המציאות שהעניקה להם 'יס'. קולו הגבוה והמוכפל של ג'ון מככב במיקס, בשורה של מקהלות פרי-גרונו. הוא מהמהם, מזמזם, מצפצף, מזמר ומפזם - סימפוניית-אלף של איש אחד.
מאז 'אוליאס', הקליט אנדרסון עשרות אלבומים, חלקם שיתופי פעולה עם מוסיקאים מרחבי העולם. אנדרסון גם הבטיח להוציא לאור אלבום-המשך תחת השם 'שירי זאמראן - בנו של אוליאס' (האלבום טרם יצא לאור). אך במבחן הזמן, 'אוליאס' הישן והטוב שיצא ביולי 1976 הוא עדיין פרויקט הסולו החשוב והמוצלח ביותר של אנדרסון - בעיקר בגלל חלוציותו על ציר הזמן. רק ב-1994 הפיק אלבום משמעותי כמו זה: צ'יינג' ווי מאסט (Change We Must) גם הוא אלבום סולו שכדאי להאזין לו, אך הוא פונה לכיוון אחר - תזמורתי וקלאסי יותר.
המילה 'חזון' נשמעת קצת גדולה על אלבום פולק-פרוג המבוסס על אגדות ויצירות פנטזיה, אבל החזון המוסיקלי המגובש של אנדרסון הוכיח את עצמו פעמיים: בפעם הראשונה והמתוקשרת, כשהקים וניהל את להקת Yes עד שהפך אותה לסופרגרופ נערצת בשנות השבעים. הפעם השנייה היתה באלבום הסולו המושקע הזה, שמשום-מה רבים מדי עדיין אינם מכירים אותו.
איך נולד הפרויקט הבתולי הזה? באמצע שנות השבעים הגיעה להקת Yes לשיאים חדשים של הצלחה מסחרית ואמנותית. המוסיקאים וחברת התקליטים קיבלו החלטה אסטרטגית משותפת לתת לחבר'ה קצת זמן-איכות לבדם, כדי שכל אחד מהם יוציא אלבום סולו ראשון ויפגין את כשרונו בפני העולם המשתאה.
ריק ווייקמן פרש קצת קודם בגלל קריירת הסולו המצליחה שלו, לאחר שמכר מליונים מאלבומים כמו 'שש נשותיו של הנרי השמיני'. סטיב האו הנפיק את האלבום הבינוני 'בגיניגס' (Beginnings) שבו חשף את קולו המוגבל; כריס סקווייר הבריק עם 'דג מחוץ למים' (Fish out of Water) שלא הצליח כלכלית; אלן ווייט לא הרשים אף אחד עם 'ראמשקלד' (Ramshackled) הנשכח; פטריק מוראז דווקא הוכיח יכולות הלחנה טובות בעזרת 'דה סטורי אוף איי' (The Story Of I) אך פוטר זמן קצר לאחר מכן, בגלל שובו של ריק ווייקמן. האלבום של אנדרסון מוביל על כולם ברמת הקונספט, מהסיבה הפשוטה שמדובר באדם נחוש, עקשן, בעל דמיון עשיר ברמות דתיות.
העטיפה האחורית של האלבום פרג'ייל
ההשראה ל'אוליאס אוף סאנהילו' כפי שאנדרסון עצמו העיד, ההשראה באה לו תוך קריאה בספריהם של טולקין, סטאן לי, וירה סטנלי אלדר והאמן ג'ק קירקבי. כל זה טוב ויפה, אבל את ההשפעה הבוטה והישירה סיפק לו הצייר רוג'ר דין, עם האיור האחורי לאלבום פרג'ייל (Fragile) ארבע שנים קודם לכן, בו נראית ספינה מעופפת מתרחקת מכוכב מתפוצץ.
העלילה הדרמטית המופשטת של Olias עוסקת בשלושה ספנים מעופפים ובראשם גיבורנו אוליאס. השלושה נשלחים להציל ארבעה שבטים המתגוררים בכוכב סאן-הילו, לפני שעולמם ייחרב עקב התפרצות געשית. איחוד ארבעת השבטים לצורך נטישת הכוכב מבוצע על ידי המנהיג קו-קווייק (רצועה 4) והנווט ריינארט (רצועה 3). הם משתמשים בכלי תעופה פרימיטיבי יחסית, דאון ('גליידר') בעל שם בומבסטי - 'דה מורגלייד מובר' (רצועה 5).
למעלה מחצי שנה ישב אנדרסון באולפן ושיגע את הצוות הטכני עד שהצליח לממש את חזונו לשביעות רצונו. הוא העמיס כ-100 ערוצי סאונד זה על גבי זה, מעשה חריג לטכנולוגיה האנלוגית המוגבלת של התקופה.
בפינה אחת של האולפן אסף אנדרסון ערימה של תופים מרוקניים, ג'מייקניים, אפריקניים, הודים ואינדיאניים. בפינה השנייה הציב סיטאר, קוטו וגיטרה יוונית. בפינה השלישית אסף חמש מערכות קלידים כמו מוג ומיני-מוג. הפינה הרביעית והאחרונה הוקדשה לאוסף בינלאומי ענק של פעמונים שונים. כולם משתקפים היטב ביצירה הכוללת, מעין סימפוניה פנטסטית, או אורגיה של אובר-דאבים. יש שם רעמים וברקים, חלליות וחייזרים, גשם וצלצולים.
אנדרסון החליט לנגן על כל הכלים בעצמו, מה שהפך את המשימה קשה הרבה יותר. הוא בהחלט לא היה וירטואוז, ומעולם לא למד לכתוב או לקרוא תווים - אבל היה לו מוסר-עבודה נדיר; לפעמים ישב יום שלם כדי להקליט כלי אחד בלבד. במודע לגמרי הוא עשה לעצמו את החיים קשים, כדי להוכיח לעצמו ולעולם שהוא יכול לעשות את זה בלי עזרה מידידיו מהירי-האצבעות - במיוחד לא מאנשים כמו סטיב האו או כריס סקווייר, שתמיד ליוו אותו וסייעו לו.
אז זה לא ממש ניו-אייג', וזה בטח לא רוקנרול כהלכתו. מה זה? 'אוליאס' הוא יציר-כלאיים חדש, שאפשר להגדירו כשילוב מוצלח בין רוק מתקדם, סיפורי פנטזיה, מוסיקה הודית ופולק בריטי. הטקסטים, כרגיל, נעים בין השמיימי לבלתי-מובן בעליל - אולי הנקודה החלשה ביותר באלבום. לפחות חלק ממעריצי 'יס' מצאו כאן את הבריחה מן המציאות שהעניקה להם 'יס'. קולו הגבוה והמוכפל של ג'ון מככב במיקס, בשורה של מקהלות פרי-גרונו. הוא מהמהם, מזמזם, מצפצף, מזמר ומפזם - סימפוניית-אלף של איש אחד.
מאז 'אוליאס', הקליט אנדרסון עשרות אלבומים, חלקם שיתופי פעולה עם מוסיקאים מרחבי העולם. אנדרסון גם הבטיח להוציא לאור אלבום-המשך תחת השם 'שירי זאמראן - בנו של אוליאס' (האלבום טרם יצא לאור). אך במבחן הזמן, 'אוליאס' הישן והטוב שיצא ביולי 1976 הוא עדיין פרויקט הסולו החשוב והמוצלח ביותר של אנדרסון - בעיקר בגלל חלוציותו על ציר הזמן. רק ב-1994 הפיק אלבום משמעותי כמו זה: צ'יינג' ווי מאסט (Change We Must) גם הוא אלבום סולו שכדאי להאזין לו, אך הוא פונה לכיוון אחר - תזמורתי וקלאסי יותר.
לסיכום, 'אוליאס אוף סאנהילו' של ג'ון אנדרסון הוא אלבום גדוש בתוכן מחושב ומופק-היטב, לחנים פשוטים-יחסית העטופים בשכבות רבות של צלילים מהדהדים, אוקיינוס של נאיביות ואסקפיזם אופטימי. הטקסטים חסרי הגיון ומעוררי גיחוך; זה בהחלט לא פרוג-רוק מופתי כמו בתור הזהב של יס בשנים 1970-1975; אך היתה זו אחת משעותיו היפות של אנדרסון כאמן סולו. כאן הוכיח שוב את חשיבותו כמקור ההשראה המרכזי של להקת יס בשיאה.
הציון: 8/10
