רזיסטנס - "התנגדות" בעברית - היא מילה שמרמזת על הפכים וניגודיות, וזה בדיוק מה שמתבטא בצורות רבות לאורך אלבום האולפן ה-12 במספר של להקת איי-קיו, הרכב ניאו-פרוג ותיק ומכובד באנגליה. ב"רזיסטנס" קטעים מהכבדים ביותר של הלהקה לצד קטעי פסנתר ומיתרים עדינים; אווירה פוסט-אפוקליפטית אפלה לצד אופטימיות וטונים מז'וריים; תמונת אלבום המציגה נוף לילי של התפוצצות השמש (התחממות גלובלית?) לצד עטיפה פנימית עם אותו הנוף - אך קפוא ותחת שמיים כחולים; שחור ואדום (גיהנום) לצד לבן ותכלת (גן עדן), הכל עלי אדמות.


אלבום כפול זה הוא שלב נוסף במסעה הארוך של הלהקה, הפעילה מאז 1981 למציאת סאונד טהור ככל האפשר - כזה שיתגבר על ההשפעה הדומיננטית של להקת ג'נסיס המיתולוגית. נקודת הפתיחה, כך מוסכם על מעריצי הלהקה, בשנת 1993 עם האלבום 'אבר' (Ever). זה היה הראשון שהוקלט עם חזרתו של הסולן פיטר ניקולס, שלקח הפסקה מהלהקה ב-1985, מעט לפני שהיא נכנסה לתקופה מסחרית יותר. לאחר 'אבר' הגיע סאבטרייניאה (1997), אלבום קונספט כפול. מאז "דה סבנת' האוס" (2000) אנחנו מקבלים אלבום חדש כל חמש שנים: 'דארק מאטר' (2004), 'פריקוונסי' (2009), והשיא האחרון נרשם ב-2014 עם 'דה רואד אוף בונז' המשובח.


השיא של "רואד אוף בונז" יצר ציפיות גבוהות לקראת האלבום החדש, ואִיתגר את הלהקה לשמור על רמה גבוהה אך מבלי לחזור על עצמה. מעל לכל הניגודים המתנגשים שיש ב'רזיסטנס', דבר אחד ברור וחד-משמעי: IQ לקחה את האתגר בשתי ידיים והשיקה את אחד מאלבומי הפרוג המשמעותיים של השנה, אחד היחידים שבאמת ראוי לתואר "אלבום השנה". על הדרך הוכיחו חמשת הבריטים כי המסע המוסיקלי הפרוגרסיבי שלהם אינו יוצא לפנסיה.

הדיסק הראשון (52:58)

האלבום פורץ לאוזנינו באמצעות פתיחה עתידנית שמזכירה את זו של חברת הסאונד המפורסמת THX, מה שמכניס אותנו מיד, כמו טיל, לתוך האווירה של הקטע הראשון שאכן נקרא "איי מיסייל" (A Missile). זהו אחד הקטעים הכבדים באלבום, המשמש כ"אוברטורה" לדיסק הראשון מבין השניים. זהו קטע עם המון אופי המכיל נגיעות אלקטרוניות וסינתים מעוותים בנוסף לקורוס האופייני של איי-קיו, שככל הנראה ירשו מג'נסיס.


הקלידן ניל דוראנט, כאן באלבומו השני עם הלהקה (מאז 2010), מנגן עם הרבה פחות מעצורים, ושומעים זאת כבר בקטע הראשון. שטיחי הצליל הנרחבים של דוראנט דומיננטיים לכל אורך האלבום, והם קריטיים להצלחתו. האווירה הפוסט-אפוקליפטית של "איי מיסייל" מתבטאת גם בסאונד וגם בליריקה באמצעות מילים המעלות למחשבה תמונות של אבדון וכליה -"There is no faith" (אין שום אמונה/תקווה), "No original sin to blame" (אין חטא קדמון להאשים). הסוף הגיע, וזה רק עלינו.





האוברטורה המרתקת הזאת נצמדת אל "בלוק" ובו שלושה קטעים מחוברים: "רייז" (Rise), "סטיי דאון" (Stay Down) ו"אלמפנדריה" (Alampandria. בעזרת "קודה" שאינה מאפשרת להבחין מתי קטע נגמר והבא מתחיל, השלושה מהווים יצירה אחת בעלת ניגודים פנימיים רבים. "רייז", הראשון במחרוזת, מתחיל עם קולות רקע מסתוריים המרמזים על שקט שלפני הסערה; הוא מכיל ליווי שנשמע כמו דפיקות לב, ויש בו מתח מסוים שגורם לנו להבין שבקרוב הכל ישתנה, והשינוי הצפוי מגיע בצורה פתאומית. בן רגע הקטע נהייה כבד וקצת מלנכולי. לקראת סופו יש שילוב מעניין של מיתרים וגיטרה המזכיר מוזיקה מזרחית, ובסופו הוא חוזר לשקט ההתחלתי.


לקטע "סטיי דאון" (Stay Down) מבנה דומה: התחלה רגועה, הפעם עם פסנתר ומיתרים, שבהמשך מתפתח למשהו הרבה יותר מורכב; אלא שהפעם, לסערה ייקח יותר זמן להגיע, וזה יתרחש בהדרגה. לפסנתר מתווספת גיטרה אקוסטית ומלוטרון מחליף את המיתרים, מה שיוצר סאונד דומה מאוד לזה של הקטע "אינטנגלד" מהאלבום "איי טריק אוף דה טייל" של ג'נסיס מ-1976. "טיים סטוד סו סטיל" (Time stood so still), שר ניקולס, רגע לפני ששומעים אפקט של שעון מתקתק. ההשקעה בפרטים הקטנים בליריקה אינה נוכחת רק בקטע הזה וניתקל בה שוב בהמשך. הנגינה המהירה של מייק הולמס בגיטרה, הפעם אקוסטית, יחד עם התיפוף האלים של פול קוק הוותיק, יוצרים את אחד הרגעים החזקים בקטע, לקראת סופו.


ב"אלמפנדריה", שרובו אינסטרומנטלי, נספיק לשמוע את המילים "פיית'פול לייבס" (Faithful lives), מילים המנוגדות למשפט "אין יותר אמונה" בקטע הפותח. אולי שלא במקרה, פתיחתו של הקטע הרביעי היא גרסה אלטרנטיבית וחלשה יותר של זו שבתחילת הקטע הראשון באלבום. "אלמפנדריה" קצר ועמוס בדרמה, המתבטאת גם בצעקות של ניקולס וגם בליווי הסוחף, בו בולטים המיתרים הגבוהים, תוצרת הקלידן ניל דוראנט. לקטע האחרון במחרוזת יש מן הסתם סיום הרבה יותר ברור מאשר לקודמיו, מה שנותן לנו סוג של הפסקה, לאחר כמה דקות רצופות ואינטנסיביות של מוזיקה.





'רזיסטנס' ממשיך עם "שאלו ביי" (Shallow Bay), המפרץ הרדוד המתחיל בקטע פסנתר יפה, שלתוכו נכנסת שאר הלהקה בבת אחת. זהו קטע יותר רגוע ועם פחות שינויים מאשר במחרוזת, אך עדיין יש בו מתח מסויים, למשל בתפיפה המהירה שמלווה את הקצב הרגוע. הקטע נגמר באאוטרו עם סולו מלודי של מייק הולמס המוכשר, תלמיד מצטיין בבית הספר הגבוה לגיטרה ע"ש סטיב האקט. משהו מעניין קורה עם הליריקה בסוף הקטע, כאשר פיטר ניקולס, הסולן ומי שאחראי על רוב המילים, אומר "[I] Shall Obey" ("אני אציית") שנשמע בדיוק כמו "Shallow Bay" (מפרץ רדוד, שם הקטע). פרטים קטנים כאלו מראים כי ניקולס השקיע בכתיבת הליריקה, ואף דאג לפרטים הקטנים.


"איף אניתי'נג" (If Anything), הקטע השישי בדיסק הראשון, הוא מעין הפסקת-נשימה לאחר רכבת ההרים הרגשית שעברנו. פתיחתו עשויה להזכיר מעט את זו של "דרייב" מאת להקת "דה קארס" מתחילת שנות השמונים, הקטע כולו אכן יכול היה להשתלב בתקופה זו. המיתרים יחד עם הגיטרה הקלאסית של מייק הולמס יוצרים אווירה נעימה ומהנה; הוא נגמר בצורה אפלה ולחלוטין בלתי-צפויה עם עוגב מסתורי, וזה מכין אותנו לקראת "פור אנאת'ר לייפטיים" (For Another Lifetime), האפוס שסוגר את הדיסק הראשון, ואחת הרצועות המרכזיות והחזקות ב'רזיסטנס'.


פתיחתו של "פור אנאד'ר לייפטיים" נשמעת כפי שגולדן בראון מלהקת החונקים (ה"סטרנגלרס") היה נשמע אילו היינו מאזינים לו באמצע טריפ רע. לאחר קטע העוגב של הקטע הקודם והסאונד ה"קרקסי" של ההתחלה, הירידה של גיטרה וטֶרֶמין (כלי נגינה אלקטרוני שמנגנים בו בלי לגעת בו, ומזוהה עם סרטי אימה), לצד הקול המעוות של ניקולס וסאונד תיבת נגינה בהמשך הקטע - הכל נשמע כמו נלקח מטקס זימון של ליצן שטני בכנסייה. אחרי החלק ה"מפחיד", הקטע ממשיך בצורה אפית לחלוטין עם סולואים הירואיים וטונים מז'וריים. בזכותם אנו מסיימים את הדיסק הראשון - שנפתח בגוון פוסט-אפוקליפטי וממש לפני רגע הגיע לשיא האפילה - עם תחושה עזה של "כן, רוצים עוד!".

הדיסק השני (55:39)

הדיסק השני מספק את הסחורה, משביע את הרעב ומרווה את הצמא; הוא הרבה יותר הומוגני ופרוגרסיבי מהראשון, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת האווירה. הסאונד שלו יותר קרוב אל יס וג'נסיס של שנות ה-70, אך הוא עדיין מודרני וחדשני. מתוך ארבעת הקטעים הנכללים בו, שניים מתוכם הם אפוסים עמוקים באורך של 20 דקות, התפרשות נדירה מצידה של להקת איי-קיו בפרט ולהקות ניאו-פרוג בכלל, אך אין רגע מבוזבז.


יצירת המופת במחצית השנייה של 'רזיסטנס' היא ללא ספק "פולאאוט" (Fallout), סיום ראוי ביותר למסע המוסיקלי המרתק הזה. האפוס האחרון באלבום רחוק יותר מהפוסט-אפטקליפטיות של הדיסק הראשון, אך עדיין יש בו לא מעט דרמה. קטעי פסנתר רגישים ומלוטרון שוצף וקוצף, קצת בסגנון של טוני בנקס וריק ווייקמן, משתלבים בצורה יפה עם הסאונד הייחודי של איי-קיו; נגינת הגיטרה האפית של מייק הולמס מובילה אותנו לסוף מלא בשלווה, בו פיטר ניקולס מספר לנו אגדה לפני השינה ואנחנו נרדמים עם חיוך.


למרות שלא מדובר באלבום קונספט, כאמור, הטקסטים של ניקולס ב"רזיסטנס" משקפים בעיקר תהליכים רגשיים של התמודדות פעילה עם משברים. פיטר ניקולס סיפר בראיונות שאם יש מכנה משותף לתכנים המילוליים באלבום הכפול, הרי זה הנסיון להשיב מלחמה (להתנגד) כאשר העולם נופל עליך. משבר האקלים וההתחממות הגלובלית גם הם מוטיב חוזר באלבום - הדרך שבה האנושות מתמודדת מול איום קיומי של ממש. ניקולס מגיש את הטקסטים באופן ברור וצלול, כל מילה מובנת היטב ומוקרנת במלוא העוצמה.


ההשוואה לאלבום הקודם, 'דה רואד אוף בונז', מתבקשת אך לא קלה. מדובר בשני אלבומים שונים: 'דה רואד אוף בונז' עובד יותר כאוסף של קטעים אינטליגנטיים ומשובחים, המכילים לא מעט רגעים חזקים; לעומתו, 'רזיסטנס' מרגיש שלם יותר - אלבום עם המשכיות, קשרים ברורים יותר בין הקטעים וקונספט אפוקליפקטי שמורגש בשני הדיסקים שמרכיבים אותו.

לסיכום, 'רזיסטנס' הוא מסע מרתק של ניגודיות: אפלה פוסט-אפוקליפטית, אופטימיות וליצנים שטניים שמאוד כדאי להכיר. הפקת אלבום פרוג כפול באורך 108 דקות איננה משימה קלה; ב'דה רואד אוף בונז' היה יותר מקטע אחד שניתן היה להסיר מהאלבום ולהסתדר בלעדיו. ב'רזיסטנס', לעומת זאת, כל מרכיב נמצא במקומו הנכון, ואין קטע אחד שאינו ממלא תפקיד במכלול. התוצאה היא יצירה ג'נסיסאית גדולה, אחידה, דרמטית, משביעת-רצון ובעלת סאונד עתידני ייחודי כתוצאה מהפקה מצויינת, עיבודים נהדרים ומוזיקאים מנוסים מאוד, שאיכשהו מצליחים עוד להשתפר עם השנים. אלבום השנה או לא אלבום השנה? כנראה שכן.

הציון: 8.5/10

 עוד ביקורות על אלבומי להקת איי-קיו