'וירוס', האלבום השישי של להקת 'הייקן' הבריטית, יצא ב-24 ביולי 2020, בעיצומה של התפרצות נגיף הקורונה. עשרות מליונים נדבקו בווירוס החדש. מאות אלפים מתו ממנו. העולם השתנה מן הקצה אל הקצה. עולם התרבות הושבת, כולל סיבוב הופעותיה של הייקן. וגם הלהקה השתנתה במקצת - ולא לגמרי לטובה.


השאלה הראשונה ששואל המאזין הפוטנציאלי של 'וירוס' היא: האם להקת הייקן הקדישה את האלבום לקורונה? התשובה, באופן מפתיע, היא שלילית לגמרי. מסתבר כי ששת המוסיקאים עבדו על הקונספט הנגיפי כבר ב-2018, כחלק מתכנון מוקדם שהתעכב עקב כמות ההופעות הגדולה שנאלצו לספק לקהל ברחבי העולם.


בדומה לאלבום החמישי והקודם, 'וקטור', המאזין מקבל את 'הייקן החדשה' ישר לפרצוף: הקטע הפותח 'פרוסטטיק' הוא מתקפה פרוג-מטאלית אלימה ומהירה במיוחד. זו לא הייקן של תחילת הדרך, אלא יותר בכיוון של להקת 'משוגע' השוודית פוגשת את 'דרים ת'יאטר' האמריקאית; קצת פחות מ-6 דקות של הייקן במתכונתה המצ'ואיסטית והתמציתית ביותר.


הכיוון המקוצר והבועט נמשך גם אל הרצועה השנייה, אינווייז'ן (פלישה) - אולי היצירה שמגדירה את האלבום: מבוססת-ריפים (גיטרה מובילה), שרירית, בוטה וקצת רדודה מדי בשביל מאזיניה הוותיקים של הייקן, אלו שהיו איתה מאז האלבום הראשון שיצא ב-2010. אינווייז'ן, כקודמתה, אולי מתאימה להופעה חיה במועדון מטאל עירוני, אך אינה מספקת חוויה מוסיקלית מעמיקה למאזין הביתי. הקלידים של דייגו טחיידה נקברו במיקס, והוא כמעט נעלם כאן.


האיכות משתפרת משמעותית במיני-אפוס המשובח 'קרוסל', הרצועה השלישית של 'וירוס', המשתרעת על פני 10 וחצי דקות נהדרות. זוהי הייקן בלתי ממוסחרת, מגוונת, מפתיעה, מרתקת ואפילו קולנועית. באנגלית מכנים יצירות כמו 'קרוסל' בתואר 'סנטרפיס' (Centerpiece) - היצירה המרכזית. שווה להאזין ל'וירוס' רק בשביל לעלות על הקרוסלה הפרוגרסיבית הנפלאה הזו.





אחרי הפסגה של 'קרוסל', הנגיף של הייקן יורד אל העמק - שתי רצועות מעניינות פחות: 'דה סטריין' הרביעית ו'קנרי ילו' החמישית. שתיהן עשויות היטב ברמת ההפקה והעיבוד; אך הן קצרות מדי, צפויות מראש ולכן לא משאירות אחריהן שובל משמעותי. הביצועים של ריי הרן על מערכת התופים מרשימים כתמיד (הוא להטוטן של ממש), אך העומק הסימפוני הופחת לטובת אריזה נוצצת וקלה לעיכול. זוהי לא התמסחרות בוטה, אך יש כאן צעד קטן בכיוון ה'נוח לבריות' - מוסיקה שלא מותירה חותם ממשי.


האפוס הסוגר את האלבום, 'מסייה קומפלקס' ("תסביך המשיח"), הוא למעשה סוויטה ב-5 פרקים. היצירה עוסקת במקורותיו של אותו מלך מקקים (קוקרואץ' קינג) אותה הכרנו לראשונה באלבום המופתי 'דה מאונטן' שיצא ב-2013. היצירה מתייחסת למוטיבים המוסיקליים והתוכניים של אותו חרק מיתולוגי, אך במובנים רבים זוהי דריכה במקום - כאילו הייקן מנסה לרכוב על הצלחות קודמות. הטקסטים המעורפלים והבינוניים המלווים את כל האלבום מפחיתים מעוצמתו של האפקט הכולל. 'מסייה קומפלקס' לא מרגש, לא אפקטיבי וקשה להתחבר אליו אפילו ברמת המילים.


אם מתעלמים מהסגיר הקצרצר והזניח ברצועה ה-11 הסוגרת את האלבום ('אונלי סטארס') - אפשר לומר שמדובר באלבום מאכזב במקצת עבור להקת-על בסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים של שישיית 'הייקן'. אין ספק שזוהי תקופה מייסרת לכל מוסיקאי פעיל בעולם, במיוחד לאלו המתפרנסים מהופעות חיות. אך הרושם הוא שהלהקה כבר לא מסוגלת למצוא את ההשראה, הזמן והכוחות הנפשיים להפיק יצירת-מופת מרגשת כמו 'דה מאונטן'. חסר במיוחד הנפח התזמורתי-סימפוני, שאותו מסוגלים להפיק רק הקלידים של מר טחיידה - והוא כמעט ולא קיים כאן.

לסיכום, האלבום השישי של 'הייקן' הוא עדיין לא מה שקיווינו מאחת הלהקות המעניינות והבולטות בפרוג העולמי. ההרכב ממשיך להפיק רוק מתקדם מלוטש ומתוחכם, אך כבר לא מרגש, סבלני ומעמיק כמו פעם - גם ברמת הקונספט וגם בעושר העיבודים. ב'וירוס' יש יצירות לא רעות בכלל ('קרוסל' לדוגמה), אבל הוא לא משתווה להישגיו של ההרכב הבריטי בשנותיו הראשונות.

הציון: 8/10

 עוד אלבומים של הייקן