'וקטור' של להקת הייקן היה יכול להיות אחד מגדולי האלבומים של 2018 אך הוא נאלץ לוותר על הסטטוס המחייב הזה. 'קללת ההר' של 2013 רודפת את שישיית הפרוגרים שהוקמה במקור בלונדון של 2007. אחרי ההצלחה המסחררת של האלבום המופתי 'דה מאונטן', נראה שהחברים רוס, ריצ'רד, צ'רלי, דייגו, קונר וריי פשוט לא מצאו עדיין את הדרך אל הפסגה הבאה: 'וקטור' אינו אלבום מלהיב במיוחד.


הדרך הקלה ביותר לתקוף את 'וקטור' - אלבום קונספט העוסק בהזיותיו של מטופל במוסד פסיכיאטרי סגור - היא לדבר על אורכו הדל: 44 דקות. רק לשם ההשוואה, האלבום הקודם 'אפיניטי' מ-2016 הכיל 61 דקות; 'דה מאונטן' מ-2013 נמשך 62 דקות; קודמו 'ויז'נס' מ-2011 העניק לנו 71 דקות נדיבות; אלבום הבכורה 'אקווריוס' מ-2010 היה הארוך מכולם: כמעט 73 דקות.


הייקן הרגילו את מעריציהם לאלבומים אפיים, סוחפים ומושקעים ברמה קולנועית; לא תמיד הקונספט עבד כמו שצריך, ולא תמיד האורך המופלג הצדיק בהכרח את ההשקעה בזמן ובמשאבים. אבל לעומת ארבעת קודמיו, 'וקטור' מרגיש מעט חפוז, שלא לומר - שחוק. שתי רצועות מכובדות, 'דה פאזל בוקס' (7:43) והרצועה המרכזית 'וייל' (12:35), ראויות להאזנות חוזרות - יש בהן מן הגדולה, החדשנות, התיחכום והתענוג. השאר? לא מספיק מרגש, בטח לא בקאליבר של ההייקנים.


העלילה: לפנינו סיפור על אדם בעל בעיות נפשיות חמורות. הפסיכיאטר המטפל בו מתאר אותו כ'קטטוני'. הרופא מחליט לטפל ביצור המאושפז באמצעות הלם חשמלי. הטיפול גורם לפציינט לסדרת הזיות מפותלת, שלא מעולם הזה. הוא חש שהוא סוג של ג'וק (מקק), ובהמשך הוא מרגיש שהוא מת - קבור באדמה ונאכל על ידי תולעים; בסוף הוא מתאר את עצמו כמוטציה יפהפייה - בו-זמנית קורבן וגיבור אבולוציוני. במבחן התוצאה, כמעט בלתי אפשרי להיקשר מבחינה רגשית לגיבור הסיפור, והוא נותר אלמוני, מטושטש וחסר-צורה.


איור העטיפה מבוסס על מבחן כתמי הדיו של רורשאך (רפרנס לעולם הפסיכואנליזה) שנראה קצת כמו סולן הלהקה, בחור מזוקן בעל שיער ארוך ומתולתל; הרקע האדום מרמז על דם, אולי רצח מן העבר. הליריקה ספוגה הפניות לאלבומים קודמים של הייקן, טריק שמפסיק להרשים בשלב מסוים; ובגדול - הטקסטים אינם מעמיקים או מעוררי מחשבה במיוחד, ולעתים אפילו מערפלים את המוח במקום לחדד אותו.





מבחינה מוסיקלית, הייקן אינם מפתיעים את מעריציהם ומאזיניהם הוותיקים ברוב דקותיו של 'וקטור'. התבשיל הסופי מערבב פרוג-מטאל שרירי ומהיר, נגיעות של ג'אז ואלקטרוניקה עם פעלולים אולפניים מרהיבים בתוספת עבודה ווקאלית מורכבת, המאופיינת בהכפלות-ערוצים מקהלתיות. מבין ששת המוסיקאים, ראויה לציון מיוחד עבודת התופים המהירה והמבריקה של ריי הרן ('פאזל בוקס', 'וייל', 'ניל ביי מאות''). אם שמים בצד רגע את מלאכת השירה השגרתית של רוס ג'נינגס, הכוכב השקט של 'וקטור' הוא הקלידן ההומוריסטי דייגו טחיידה - ולא בהכרח צמד הגיטרות המהונדסות של ריצ'רד הנשל ועמיתו צ'רלי גריפית'.


החולשות המרכזיות של 'וקטור' כאלבום קונספט הן: א) הסיפור לא מעניין, לא ברור ולא מאופיין בהתחלה, אמצע וסוף שאפשר להתחבר אליהם. ב) בניגוד ל'דה מאונטן' שסיפק מוטיב מעורר השראה - הטיפוס על פסגה של הר וירטואלי - כאן אין לנו כמעט שום דבר מעניין להיאחז בו. ג) רוב הקטעים מסרבים להתחבר בצורה אורגנית, והתוצאה נשמעת קטועה, מבודדת ולעתים אף קרה מדי. ד) רצועות רבות מדי מתחילות יפה, מתפתחות באופן סביר אך נקטעות לקראת סיום בצורה שרירותית, מאולצת ולעתים מרגיזה ממש - במיוחד בסופו של האלבום.


שתי האכזבות הגדולות ב'וקטור' הן זוג הרצועות שסוגרות את האלבום: 'הוסט' (מס' 6) ו'א סל דיביידז' (מס' 7) הן יצירות בינוניות שאינן משקפות את היכולות האמיתיות של ההרכב הזה כיום. 'הוסט' הוא על גבול ה'פילר' (Filler), ונועד להביא את האלבום ל-45 דקות המינימום הנדרשות. היצירה החותמת, 'א סל דיביידז' ('התא מתחלק', בעברית) נשמעת כמו טיוטת-שיר שנכנסה לאלבום ברגע האחרון בלי לעבור את העיבוד הנדרש כדי שתצדיק את מקומה הראוי.

לסיכום, האלבום החמישי של 'הייקן' הוא החלש בתולדות הסקסטט המתקדם המשובח - מבחינה איכותית וכמותית כאחד. עייפות החומר מסיבובי ההופעות האינסופיים של הייקן מורגשת היטב, בוודאי מול הציפיות המוגזמות שניתלו בלהקה מאז הצלחת 'דה מאונטן' לפני חמש שנים. אלבום קצר + קונספט חלש + שני קטעים טובים בלבד (השלישי והרביעי) = אין הצדקה לרכישה אוטומטית. ולמרות הנזיפה, גם כאשר הייקן לא נמצאת בכושר אולימפי - היא עדיין מפיקה פרוג-רוק מעניין, וירטואוזי וחדשני לפרקים, בוודאי בהשוואה למרבית ההרכבים הפועלים בז'אנר כיום.

הציון: 8/10

 עוד אלבומים של הייקן