אלבום האולפן ה-14 של דרים ת'יאטר אינו אלבום חשוב, משמעותי, מהפכני או ציון-דרך כלשהו. הוא לא ייכנס להיסטוריה, לא יטפס למצעדי הביקורות, לא יהפוך לאבן צאן ברזל מטאלי. זוהי דרים ת'יאטר נגישה, חביבה, כמעט מאולפת, המגישה 'פרוגרסיב' מודרני וקל להאזנה, צפוי מראש, נעים ואפילו מהנה.


אחרי הפיאסקו המדהים של 'דה אסטונישינג' הכפול מ-2016, 'דיסטנס אובר טיים' בא להרגיע את קהילת המעריצים: חברים, הכל בסדר, אפשר לחזור לשגרה. תוך 18 יום הם השלימו את כל ההקלטות בניו-יורק, עם ג'ון פטרוצ'י בעמדת המפיק. האלבום יצא ב-22 בפברואר 2019: תשע רצועות ובונוס אחד קטן (וייפר קינג) מרכיבים דיסק צנוע-מימדים, בר-צליחה ונוח לצריכה, שאינו חורג במילימטר מן התבניות והציפיות של כת הדרימרים בארה"ב, אירופה ויפן.


שני הקטעים הטובים באלבום הם הראשון והאחרון: אנתת'רד איינג'ל, הרצועה הפותחת, היא דרים ת'יאטר במלוא עוצמתה - מטאל מתקדם שנותן בראש, צועד בכוח וממצה את המורכבות הריתמית. מייק מנג'יני נשמע מצויין לאורך כל האלבום, וגם הסולן ג'יימס לברי עושה עבודה טובה. הרצועה ה-9 והאחרונה, 'פייל בלו דוט', היא אולי היצירה המשמעותית ביותר: 8 וחצי דקות של פרוגרסיב מאתגר וקשה לביצוע, המוכיח כי דרים ת'יאטר עדיין ראויה להשתייך לליגת העל של הז'אנר.


במיטב המסורת של ההרכב, יש כאן מחווה מוצהרת ללהקת מטאליקה (המחצית השנייה של הרצועה השלישית, 'פול אינטו דה לייט') שמגיעה מהגיטרות הדרמטיות של ג'ון פטרוצ'י. רפרנס צפוי נוסף הוא ללהקת ראש (Rush) בחלק הראשון של הרצועה הרביעית ('בארסטול ווריור'); זוהי יצירה נאה עם ליריקה לא רעה שלא קשה לאהוד, על 'לוזר' המקונן על גורלו המר בזמן שהוא משתכר בפאב. איכשהו הם יוצאים מזה יפה, בלי להיתפס מעתיקים במבחן ההשפעות המוסיקליות.


חלק מהריפים של פטרוצ'י (למשל ברצועה השנייה, 'פרלייזד') הם לעתים חסרי השראה, כמעט בנאליים. זה בולט גם ברצועה השישית (S2N) שמתבססת על ריף הארד-רוקי שאין בו מספיק תיחכום כדי ליצור עניין בקרב מאזינים פרוגרסיביים; התוצאה המתבקשת מן התשתית המלודית הרעועה היא סולו גיטרה משמים של פטרוצ'י וסולו קלידים כמעט-מכוער ומאוד מיותר של רודס, המוסיקאי שהכי פחות ממצה את יכולותיו באלבום הקצת-מיינסטרימי הזה.


בין היצירות הארוכות-יחסית מתחבאים כמה 'פילרים', דהיינו רצועות שממלאות את הזמן ואינן יוצרות רושם כלשהו. שתיים מהן - 'חדר 137' הקצר והזניח עם ליריקה של מנג'יני, לראשונה בתולדות הקריירה של המתופף בלהקה; השנייה היא הבלדה הקצרה 'אאוט אוף ריץ'' שמעניקה קצת רגיעה לפני הדרמה של 'פייל בלו דוט'.


אפשר לומר בביטחון שלולא הרצועה התשיעית והמכובדת ('פייל בלו דוט'), האלבום לא היה מתקבל באהדה בקהילה הפרוגרסיבית העולמית. דרים ת'יאטר הצילה ברגע האחרון את כבודה האבוד באלבום בלתי-רלוונטי זה, כאשר הפגינה מעט יומרה, תעוזה ומאמץ אינטלקטואלי בכתיבת יצירה וירטואוזית, מעניינת ואפילו מתקדמת בעליל; יש בה כמה רגעים של ריגוש מסוג 'רכבת הרים', ומותר ממש להחמיא לזיעה הנוטפת ממקלותיו של מנג'יני הנמרץ - התחייבות למורשתו המוסיקלית המפוארת של מייק פורטנוי הזכור לטוב.


אין טעם להכביר מילים על הבונוס, 'וייפר קינג', רוקר מהיר ועליז שנשמע כמו הדרן בסיבוב הופעה. המסקנה הכוללת מ'דיסטנס אובר טיים' היא שדרים ת'יאטר החליטה הפעם שלא לקחת את עצמה ברצינות תהומית, אבל למזלה - התוצאה הסופית מספיק סימפטית, מספיק מלודית ומופקת בצורה מקצועית ביותר. בניגוד ל'דה אסטונישינג' שהיה בלתי ניתן לעיכול בישיבה אחת, כאן יש לנו עסק עם מוצר סביר מינוס, כיוון שהוא שלם עם החלטתו שלא לחדש כמעט דבר למי שמלווה בנאמנות את הלהקה המצליחה מאז תחילת שנות ה-90 היפות שלה.

לסיכום, דרים ת'יאטר הפיקה כאן סדרת שירים ויצירות שקל לאהוב, למרות שאין כאן חדשות מסעירות לעולם הפרוג. דרים הקשישה כבר אינה מסוגלת להמציא את עצמה מחדש, אך מקפידה לשמור על כושר גופני טוב עם מוצר מהודק, שאינו מעורר התנגדות או רתיעה. אם זה יהיה אלבומם האחרון, הם לא הביכו את עצמם בנקודת הזמן הזו.

הציון: 7.5/10

 עוד ביקורות טובות על דרים ת'יאטר בשיאה