 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
אלבומה השלישי של להקת "דיסטורטד הרמוני" הישראלית, שאת שמו אפשר לתרגם לעברית כ-"דרך החוצה" יצא ב-19 ביולי 2018. האלבום שבר 4 שנות שתיקה עם סאונד חדש, הפקה מודרנית ושירים חזקים. אלו החדשות הטובות. עם זאת, הלהקה איבדה חלק מן המהות והעומק שלה לטובת שירים קצרים ותבניתיים יותר, שאינם מציגים התפתחות פנימית מספקת - ולכן יש גם חדשות רעות למאזינים הפרוגרסיביים שבחבורה.
אחד-עשר קטעים באורך 46 דקות, זה מה שנותנים לנו יואב אפרון וחבריו. באלבום הבכורה, 'אוטופיה' מ-2012, הופקו 6 קטעים שהרכיבו 54 דקות. באלבום השני, צ'יין ריאקשן מ-2014, נכללו 9 קטעים ב-51 דקות. המגמה ברורה: פחות אפוסים, יותר שירים. טרנד נוסף באלבום הוא הסתמכות חזקה יותר על דגימות אלקטרוניות ופעלולי מחשב ביתי, על חשבון נגינה קבוצתית ותחושה של להקה שעובדת לייב באולפן.
האלבום מתחיל חזק, עם שלושה קטעים בעלי עוצמה, מיקוד ואנרגיות מצוינות: 'דאונפול' מסכם פתיחה מדויקת, במסורת הסינגל הייצוגי שממצה את מהות ההמשך. 'חדר 11' ממחיש את המעבר של הלהקה לכיוון דג'נט-מטאל, תוך דגש על ריפים מצ'ואיסטיים ופחות על עידון סימפוני. ב'חדר 11' מרגישים לראשונה באלבום את ההשפעות החזקות של 'משוגע', 'אנימלז אז לידרז' ולהקות אקסטרים פרוג-מטאל עכשוויות.
'אווייקן' היא היצירה הארוכה והמשמעותית ביותר באלבום, פרוג-מטאל מורכב לפי הספר - מנה בשרית דשנה לפרוגר המורעב. הליריקה המצוינת של אפרון נוגעת, כך זה נראה, בתחום התקיפה המינית והטראומה הנפשית - נפש פגועה שאיבדה את ילדותה ומנסה לשמור על התום שאבד. החלק האינסטרומנטלי האמצעי (תזמון 3:20 עד 5:30) הוא אחד הדברים הטובים שנשמעו אי-פעם ברוק המתקדם הישראלי, עם השפעה קלה של להקת 'הייקן' הבריטית פה ושם.
להקת דיסטורטד הרמוני, ליינאפ 2018
כל חברי הלהקה נותנים באלבום שואו מהוקצע ומשכנע: תפקידי התופים של יוגב גבאי הם פשוט מהממים; הביצועים הווקאלים של מייקל רוז פוגעים בול במטרה; צמד הגיטרות של יואל גנין ועמית פלצ'קס לא מבזבז זמן ואנרגיה על תווים מיותרים. הבס של איגי כהן קצת נבלע במיקס, אבל גם הוא עובד כמו חייל ממושמע בסוללת השריון. אז איפה הבעיה, בעצם?
החולשה של 'דרך החוצה', כאלבום, היא הנטייה להזדרז ולסיים את היצירות בלי לפתח אותן כהלכה. אפרון, הכותב המרכזי, הכריע: סוגרים עניין ב-4 דקות בלי להעמיק, בלי להעניק סולואים ובלי לאפשר ללהקה "לנשום" כמו אנסמבל אורגני. ההפקה המהודקת וחסרת הסבלנות, שוב ושוב, כמעט חונקת את המרכיב האנושי לטובת השלמות הטכנית והדיגיטלית. זה בולט במיוחד בקטע כמו 'סוורד' (הרביעי), שמסתיים בצורה שרירותית לחלוטין, כאילו נגמר לו האוויר באמצע הריצה (דום לב מוסיקלי). לפעמים, התחושה היא שמדובר ב"כמעט-שירים" או "חצאי-שירים" - יצירות שלא טופלו ולא הושלמו, נגמרות סתם ככה, כי למישהו נמאס.
בעצב רב אפשר לומר, כי ההחמצה המרכזית של אפרון ושות' היא הבחירה המודעת לוותר על פיתוח מוסיקלי לאניני-טעם, לטובת הרחבת קהל-היעד של ההרכב. דוגמה: בקטע העשירי, 'ווי אר פרי' (We Are Free), בתזמון 2:20 והלאה, נותנת הלהקה לעצמה הזדמנות להבריק עם יציאה אינסטרומנטלית - אך האקשן הקבוצתי מסתיים ללא סיבה טובה ב-3:25, כאשר ברור למאזין שהיה אפשר להמשיך ולנגן עוד זמן רב. אולי הלהקה החליטה לתת לנו תקציר באלבום והרחבה בהופעה חיה - אבל האלבום סובל מכך. התוצאה הסופית היא מוסיקה 'מתוקצרת', שעלולה להתפרש כחפוזה מדי, ומצביעה לעתים על רדידות רגרסיבית.
אחד-עשר קטעים באורך 46 דקות, זה מה שנותנים לנו יואב אפרון וחבריו. באלבום הבכורה, 'אוטופיה' מ-2012, הופקו 6 קטעים שהרכיבו 54 דקות. באלבום השני, צ'יין ריאקשן מ-2014, נכללו 9 קטעים ב-51 דקות. המגמה ברורה: פחות אפוסים, יותר שירים. טרנד נוסף באלבום הוא הסתמכות חזקה יותר על דגימות אלקטרוניות ופעלולי מחשב ביתי, על חשבון נגינה קבוצתית ותחושה של להקה שעובדת לייב באולפן.
האלבום מתחיל חזק, עם שלושה קטעים בעלי עוצמה, מיקוד ואנרגיות מצוינות: 'דאונפול' מסכם פתיחה מדויקת, במסורת הסינגל הייצוגי שממצה את מהות ההמשך. 'חדר 11' ממחיש את המעבר של הלהקה לכיוון דג'נט-מטאל, תוך דגש על ריפים מצ'ואיסטיים ופחות על עידון סימפוני. ב'חדר 11' מרגישים לראשונה באלבום את ההשפעות החזקות של 'משוגע', 'אנימלז אז לידרז' ולהקות אקסטרים פרוג-מטאל עכשוויות.
'אווייקן' היא היצירה הארוכה והמשמעותית ביותר באלבום, פרוג-מטאל מורכב לפי הספר - מנה בשרית דשנה לפרוגר המורעב. הליריקה המצוינת של אפרון נוגעת, כך זה נראה, בתחום התקיפה המינית והטראומה הנפשית - נפש פגועה שאיבדה את ילדותה ומנסה לשמור על התום שאבד. החלק האינסטרומנטלי האמצעי (תזמון 3:20 עד 5:30) הוא אחד הדברים הטובים שנשמעו אי-פעם ברוק המתקדם הישראלי, עם השפעה קלה של להקת 'הייקן' הבריטית פה ושם.
להקת דיסטורטד הרמוני, ליינאפ 2018
כל חברי הלהקה נותנים באלבום שואו מהוקצע ומשכנע: תפקידי התופים של יוגב גבאי הם פשוט מהממים; הביצועים הווקאלים של מייקל רוז פוגעים בול במטרה; צמד הגיטרות של יואל גנין ועמית פלצ'קס לא מבזבז זמן ואנרגיה על תווים מיותרים. הבס של איגי כהן קצת נבלע במיקס, אבל גם הוא עובד כמו חייל ממושמע בסוללת השריון. אז איפה הבעיה, בעצם?
החולשה של 'דרך החוצה', כאלבום, היא הנטייה להזדרז ולסיים את היצירות בלי לפתח אותן כהלכה. אפרון, הכותב המרכזי, הכריע: סוגרים עניין ב-4 דקות בלי להעמיק, בלי להעניק סולואים ובלי לאפשר ללהקה "לנשום" כמו אנסמבל אורגני. ההפקה המהודקת וחסרת הסבלנות, שוב ושוב, כמעט חונקת את המרכיב האנושי לטובת השלמות הטכנית והדיגיטלית. זה בולט במיוחד בקטע כמו 'סוורד' (הרביעי), שמסתיים בצורה שרירותית לחלוטין, כאילו נגמר לו האוויר באמצע הריצה (דום לב מוסיקלי). לפעמים, התחושה היא שמדובר ב"כמעט-שירים" או "חצאי-שירים" - יצירות שלא טופלו ולא הושלמו, נגמרות סתם ככה, כי למישהו נמאס.
בעצב רב אפשר לומר, כי ההחמצה המרכזית של אפרון ושות' היא הבחירה המודעת לוותר על פיתוח מוסיקלי לאניני-טעם, לטובת הרחבת קהל-היעד של ההרכב. דוגמה: בקטע העשירי, 'ווי אר פרי' (We Are Free), בתזמון 2:20 והלאה, נותנת הלהקה לעצמה הזדמנות להבריק עם יציאה אינסטרומנטלית - אך האקשן הקבוצתי מסתיים ללא סיבה טובה ב-3:25, כאשר ברור למאזין שהיה אפשר להמשיך ולנגן עוד זמן רב. אולי הלהקה החליטה לתת לנו תקציר באלבום והרחבה בהופעה חיה - אבל האלבום סובל מכך. התוצאה הסופית היא מוסיקה 'מתוקצרת', שעלולה להתפרש כחפוזה מדי, ומצביעה לעתים על רדידות רגרסיבית.
לסיכום, האלבום השלישי של 'דיסטורטד הרמוני' בהחלט ראוי להאזנה, והוא אחד המוצרים הישראלים המוצלחים של השנתיים האחרונות, בוודאי ברמה ההפקתית. עם זאת, ברמה הבינלאומית, הוא אינו מספיק אטרקטיבי, מקורי והרפתקני כדי להתמודד מול להקות מובילות בז'אנר הפרוג-מטאלי. הרושם הכולל הוא חמוץ-מתוק: הרכב בוגר עם כשרון אדיר ויכולת גבוהה מאוד, שבוחר להגביל את עצמו בכוונה תחילה, ובכך פוגע בפוטנציאל האמנותי המלא שלו.
הציון: 8/10
הוסיפו תגובה
