 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
אלבומה העשירי של להקת הפרוגרסיב פאואר מטאל הגרמנית 'בליינד גרדיאן' (השומר העיוור, בתרגום משעשע לעברית), שיצא ב-30 בינואר 2015, הוא ניצחון אמנותי מזהיר; זהו הפרויקט המרשים ביותר של ההרכב הוותיק מאז 'לילה באופרה' שיצא ב-2002, ואף טוב יותר מאלבומה התשיעי 'אט די אדג' אוף טיים' שיצא ב-2010. שלוש מקהלות ושתי תזמורות גדולות השתתפו בהפקה העשירה והיפהפייה הזו, שנמשכה ארבע וחצי שנים.
למי שעדיין לא מכיר את ההרכב והסגנון המיוחד שלו, אפשר לתאר זאת כך: ואגנר מצטרף ללהקת איירון מיידן + קווין פוגשת את מטאליקה בבית של טולקין. היכונו לסדרת המנוני קרבות, סופות ברקים פנטסטיות, הסתערויות מטאליות ומאבקים מונומנטליים. הסולן האנזי קירש, הכותב הראשי, ניחן בקול ענק של מפקד צבאי השולח את לגיונותיו למלחמות אינסופיות. המוח המלודי וההרמוני של בליינד גרדיאן הוא ללא ספק הגיטריסט אנדרה אולבריץ', ממשיכו הטבעי של בריאן מאי מלהקת 'קווין' המפורסמת-בהרבה.
'ביונד דה רד מירור' הוא סיפור על גיבור המשתמש במראה האדומה כשער בין שני עולמות, ומגלה צרות בארץ דיסקורדיה. הסיפור מתכתב עם אלבומה המפורסם של הלהקה מ-1995, אימג'יניישנס פרום די את'ר סייד, כהמשך ישיר לשירים 'ברייט אייז' ו'אנד דה סטורי אנדס'. אך בניגוד לאלבום המופתי של בליינד גרדיאן מ-1998, נייטפול אין מידל ארת', המוסיקה תופסת את מרבית הנפח על חשבון הסיפור המילולי המעורפל-למדי, והתחושה היא של קונצרט ענק ובו מאות משתתפים, באודיטוריום עצום בגודלו שבו חוגגים פסטיבל מטאל סימפוני כלשהו, לאחר תבוסת האויב הנורא.
גרעין להקת בליינד גרדיאן - הרביעיה הבסיסית
מבין הקטעים החשובים והפרוגרסיביים ביותר באלבום, בולטת במיוחד יצירת הפתיחה 'דה נינת' ווייב' (הגל התשיעי) בתזמון 9:28; היצירה 'אט די אדג' אוף טיים' (על קצה הזמן) בתזמון 6:54; דה ת'רואן (כס המלכות) בתזמון 7:45; והיצירה החותמת 'דה גראנד פרייד' (התהלוכה הגדולה) שגם היא מתוזמנת על 9:28, כמו היצירה הפותחת. גם 'דה הולי גרייל' (הגביע הקדוש) עובד יפה, למרות שהוא קצת שיטחי. הבומבסטיות הסימפונית מזכירה מאוד את היצירה הפותחת באלבום הקודם, 'סייקרד וורלדס' (Sacred Worlds) מהאלבום הקודם.
אך מה שיפה ב'רד מירור' היא העובדה שאין כאן קטע אחד מיותר, וכל השירים נהנים מלחנים מצוינים, מופקים-היטב, מבוצעים למופת וערוכים באיזון פנימי שיוצר חווית האזנה עקבית וקלה. הרמה הגבוהה של הכתיבה והגימור, בצירוף התזמורות והמקהלות, מעניקות ערך מוסף לרוב היצירות. המוצר הסופי מסייע להבחין לטובה בין בליינד גרדיאן ובין להקות פרוג-מטאל ופאואר-מטאל אחרות בז'אנר. יותר מכל, נראה שהלהקה נחושה שלא להסתפק בהישגי העבר, ומחפשת אתגרים חדשים עבור עצמה ועבור מאזיניה הנאמנים.
ביונד דה רד מירור: משמאל - תקליט ויניל; מימין - גרסת אירבוק מורחבת
האזנות מרובות ל'רד מירור' והשוואה עם אלבומים קודמים של בליינד גרדיאן מבהירות את התמונה: כיום, המוסיקה הקלאסית חיונית לסגנון האישי של הלהקה, ולא ניתן להפריד בין מסורת המוסיקה האירופאית ובין צבא הגיטרות האינסופי של אולבריץ'. בליינד גרדיאן מצטיינת בהמנוני-פאבים עם ליריקה הלקוחה מעולם הפנטזיה, תערובת שניתן לעבד לכדי המנוני-אצטדיונים. כאן היא לוקחת את ההמנונים הגדולים ומוסיפה להם עומק רב, הרמוניות קוליות היקפיות ודיאלוג מרתק עם תזמורת וזמרי מקהלה.
האלבום הוא מוצר יוקרתי ומומלץ לרכישה ויש בו הישגים מוסיקליים רבים ללהקה, במיוחד בקטעים הארוכים בהם נדרשה מלאכה מורכבת יותר בתחום בניית העיבודים וחיבור החלקים. בהופעה חיה, לעומת זאת, נראה שהלהקה לא תצליח לשחזר את העוצמה הדרמטית של התזמורות והמקהלות בלי שימוש מסיבי בפלייבק, תוך היצמדות מוחלטת ליצירה כפי שהוקלטה במקור. יש כאן חומר מוקפד שמתעלה על ז'אנר הפאואר-מטאל (Power-Metal) ומגיע עד פסגות הפרוגרסיב-מטאל הסימפוני הטוב ביותר בעולם כיום.
ל'רד מירור' קיימות שלוש גרסאות: הדיסק הבסיסי בעל 10 קטעים ב-65 דקות; מהדורה מוגבלת עם בונוס אחד ב-71 דקות; וגרסת 'אירבוק' יקרה המכילה תריסר רצועות הפרושות, שווה בשווה, על פני שני דיסקים. שני הקטעים שלא קיימים בגרסה הבסיסית, 'דיסטנט ממוריז' ו'דום', טובים מאוד וראויים להאזנה נפרדת. כל זה לא פוגם בזרימה המצויינת של הדיסק המסחרי הרגיל, אז אין לכם הרבה להפסיד בכל מקרה.
'רד מירור' מחדד תובנה עקרונית המסבירה את הצלחתה המסחרית והאמנותית הארוכה של בליינד גרדיאן: הצמד קירש-אולבריץ' ניחן בכישרון כתיבת שירים ומלודיות שהוא הרבה מעבר לז'אנר או ללהקה עצמה. השירים והפואמות הסימפוניות של בליינד גרדיאן מתנחלים בזיכרון מכיוון שיש בהם מלודיות קליטות והרמוניות קוליות רבות-יופי, המייצגות את התרבות המערבית במיטבה. על כל זה תוסיפו סולואים מרהיבים ויכולת שירה חייתית של סולן ברמה אופראית, וקיבלתם את ההצגה המתכתית הטובה ביותר בעיר.
למי שעדיין לא מכיר את ההרכב והסגנון המיוחד שלו, אפשר לתאר זאת כך: ואגנר מצטרף ללהקת איירון מיידן + קווין פוגשת את מטאליקה בבית של טולקין. היכונו לסדרת המנוני קרבות, סופות ברקים פנטסטיות, הסתערויות מטאליות ומאבקים מונומנטליים. הסולן האנזי קירש, הכותב הראשי, ניחן בקול ענק של מפקד צבאי השולח את לגיונותיו למלחמות אינסופיות. המוח המלודי וההרמוני של בליינד גרדיאן הוא ללא ספק הגיטריסט אנדרה אולבריץ', ממשיכו הטבעי של בריאן מאי מלהקת 'קווין' המפורסמת-בהרבה.
'ביונד דה רד מירור' הוא סיפור על גיבור המשתמש במראה האדומה כשער בין שני עולמות, ומגלה צרות בארץ דיסקורדיה. הסיפור מתכתב עם אלבומה המפורסם של הלהקה מ-1995, אימג'יניישנס פרום די את'ר סייד, כהמשך ישיר לשירים 'ברייט אייז' ו'אנד דה סטורי אנדס'. אך בניגוד לאלבום המופתי של בליינד גרדיאן מ-1998, נייטפול אין מידל ארת', המוסיקה תופסת את מרבית הנפח על חשבון הסיפור המילולי המעורפל-למדי, והתחושה היא של קונצרט ענק ובו מאות משתתפים, באודיטוריום עצום בגודלו שבו חוגגים פסטיבל מטאל סימפוני כלשהו, לאחר תבוסת האויב הנורא.
גרעין להקת בליינד גרדיאן - הרביעיה הבסיסית
מבין הקטעים החשובים והפרוגרסיביים ביותר באלבום, בולטת במיוחד יצירת הפתיחה 'דה נינת' ווייב' (הגל התשיעי) בתזמון 9:28; היצירה 'אט די אדג' אוף טיים' (על קצה הזמן) בתזמון 6:54; דה ת'רואן (כס המלכות) בתזמון 7:45; והיצירה החותמת 'דה גראנד פרייד' (התהלוכה הגדולה) שגם היא מתוזמנת על 9:28, כמו היצירה הפותחת. גם 'דה הולי גרייל' (הגביע הקדוש) עובד יפה, למרות שהוא קצת שיטחי. הבומבסטיות הסימפונית מזכירה מאוד את היצירה הפותחת באלבום הקודם, 'סייקרד וורלדס' (Sacred Worlds) מהאלבום הקודם.
אך מה שיפה ב'רד מירור' היא העובדה שאין כאן קטע אחד מיותר, וכל השירים נהנים מלחנים מצוינים, מופקים-היטב, מבוצעים למופת וערוכים באיזון פנימי שיוצר חווית האזנה עקבית וקלה. הרמה הגבוהה של הכתיבה והגימור, בצירוף התזמורות והמקהלות, מעניקות ערך מוסף לרוב היצירות. המוצר הסופי מסייע להבחין לטובה בין בליינד גרדיאן ובין להקות פרוג-מטאל ופאואר-מטאל אחרות בז'אנר. יותר מכל, נראה שהלהקה נחושה שלא להסתפק בהישגי העבר, ומחפשת אתגרים חדשים עבור עצמה ועבור מאזיניה הנאמנים.
ביונד דה רד מירור: משמאל - תקליט ויניל; מימין - גרסת אירבוק מורחבת
האזנות מרובות ל'רד מירור' והשוואה עם אלבומים קודמים של בליינד גרדיאן מבהירות את התמונה: כיום, המוסיקה הקלאסית חיונית לסגנון האישי של הלהקה, ולא ניתן להפריד בין מסורת המוסיקה האירופאית ובין צבא הגיטרות האינסופי של אולבריץ'. בליינד גרדיאן מצטיינת בהמנוני-פאבים עם ליריקה הלקוחה מעולם הפנטזיה, תערובת שניתן לעבד לכדי המנוני-אצטדיונים. כאן היא לוקחת את ההמנונים הגדולים ומוסיפה להם עומק רב, הרמוניות קוליות היקפיות ודיאלוג מרתק עם תזמורת וזמרי מקהלה.
האלבום הוא מוצר יוקרתי ומומלץ לרכישה ויש בו הישגים מוסיקליים רבים ללהקה, במיוחד בקטעים הארוכים בהם נדרשה מלאכה מורכבת יותר בתחום בניית העיבודים וחיבור החלקים. בהופעה חיה, לעומת זאת, נראה שהלהקה לא תצליח לשחזר את העוצמה הדרמטית של התזמורות והמקהלות בלי שימוש מסיבי בפלייבק, תוך היצמדות מוחלטת ליצירה כפי שהוקלטה במקור. יש כאן חומר מוקפד שמתעלה על ז'אנר הפאואר-מטאל (Power-Metal) ומגיע עד פסגות הפרוגרסיב-מטאל הסימפוני הטוב ביותר בעולם כיום.
ל'רד מירור' קיימות שלוש גרסאות: הדיסק הבסיסי בעל 10 קטעים ב-65 דקות; מהדורה מוגבלת עם בונוס אחד ב-71 דקות; וגרסת 'אירבוק' יקרה המכילה תריסר רצועות הפרושות, שווה בשווה, על פני שני דיסקים. שני הקטעים שלא קיימים בגרסה הבסיסית, 'דיסטנט ממוריז' ו'דום', טובים מאוד וראויים להאזנה נפרדת. כל זה לא פוגם בזרימה המצויינת של הדיסק המסחרי הרגיל, אז אין לכם הרבה להפסיד בכל מקרה.
'רד מירור' מחדד תובנה עקרונית המסבירה את הצלחתה המסחרית והאמנותית הארוכה של בליינד גרדיאן: הצמד קירש-אולבריץ' ניחן בכישרון כתיבת שירים ומלודיות שהוא הרבה מעבר לז'אנר או ללהקה עצמה. השירים והפואמות הסימפוניות של בליינד גרדיאן מתנחלים בזיכרון מכיוון שיש בהם מלודיות קליטות והרמוניות קוליות רבות-יופי, המייצגות את התרבות המערבית במיטבה. על כל זה תוסיפו סולואים מרהיבים ויכולת שירה חייתית של סולן ברמה אופראית, וקיבלתם את ההצגה המתכתית הטובה ביותר בעיר.
לסיכום, 'ביונד דה רד מירור' של בליינד גרדיאן הוא אלבום מומלץ מאוד לרכישה, ואחד ההישגים המוסיקליים המשובחים בקריירה הארוכה והמכובדת של הלהקה הגרמנית המצליחה. ההחלטה לקחת את הזמן עם בניית השירים ולהשקיע גם בתזמורות ומקהלות החזירה את עצמה עם תשואה יפה. בהחלט כדאי לחדור מעבר למראה האדומה.
הציון: 8.5/10
|
אלבומים מומלצים דומים
|
קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| ||
