 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
אלבום האולפן השישי של להקת הרוק המתקדם השוודית 'אנקדוטן' הגיח לעולם לאחר תשע שנות דממה. בתקופה זו התפנו האנקדטונים לחיי משפחה: 4 ילדים שונים נולדו. בינתיים, המלחין המרכזי של הלהקה, ניקאלס בארקר, הוציא שלושה אלבומים עם להקתו, ואלבום סולו נוסף. תור הזהב האנקדוטני שייך לשנים 1993-1999. לכן הפתיע 'עד שכל הרוחות ייעלמו' את קהילת הפרוג - ולטובה: האלבום על שש רצועותיו נחשב לאחד הטובים בז'אנר שיצאו ב-2015.
בהשוואה לאלבומיה הקודמים של אנקדוטן, זהו אלבום מפויס, מפוכח ואולי הבוגר וה'זקן' מכולם: רפלקטיבי, מביט אחורה על החיים שהיו, סופר החמצות וחושש מן הזמן האוזל. הלהקה ויתרה על הזעם של תחילת הדרך והפוסט-רוק של אמצע הדרך לטובת בנייה מצויינת של מיני-אפוסים מלודיים ובלאדות מהורהרות, תוך שילוב כמה הפתעות נחמדות בדרך.
שמו של האלבום הוא, ככל הנראה, תשובה לשאלה הבאה: עד מתי תמשיכו להוציא אלבומים? או יותר מדויק: עד מתי תמשיכו ליצור את המוסיקה המטרידה והחולנית הזאת? התשובה: עד שכל רוחות הרפאים הפנימיות שלנו ייעלמו מתוכנו. חברי אנקדוטן מתייחסים לאמנות שלהם כאל תהליך של ריפוי נפשי הדרגתי. אחת השורות הסוגרות של שיר הנושא אומרת: 'מצא שיר-ערש כדי לגרום לו ללכת'. לפיכך, רק כאשר 'הדיבוק' יעזוב את גופם, הם יהיו חופשיים לחיות חיים נורמליים.
יש כאן ארבעה אורחים מבורכים: הקלידן של אופת' לשעבר, פר ויברג, תורם האמונד לקטע הפותח ('כוכב נופל'); הגיטריסט מרטין וילסון-פייפר (מלהקת דה צ'רצ') מסייע קצת ברצועת-הנושא החמישית; הנשפן המנוסה תיאו טראוויס מפציע עם חליל-צד מקסים, כמעט פסטורלי, בשני קטעים; גוסטב ניגרן הוסיף סקסופון דרמטי, בסגנון ואן דר גראף ג'נרייטור, לרצועה הסוגרת ('הימים שלנו ספורים'). כל ארבעת האושפיזין בסוכה של אנקדוטן מגוונים את האלבום, מאבחנים אותו מקודמיו ומסייעים למאזין לזכור את ההבדל בין הקטעים השונים במכלול.
כמו בכל אלבום טוב של אנקדוטן, הוא שטוף בנהרות שוצפים של מלוטרון גועש, מבעבע ויורק-אש. הגברת אנה סופי דאלברג תורמת גם אורגן ופנדר רודז, אבל המלוטרון צובע את השירים בגוון של לָבָה רותחת, המתקררת לאיטה על הקרקע עד שהיא חורכת לחלוטין את נשמתכם הדווייה. הלחנים המשובחים של בארקר והטקסטים הפילוסופיים של יאן אריק לילסטרום מייצרים ביחד תמונה חמוצה-מתוקה של סערות-נפש, הבעת צער על הזמן החולף לצד התפייסות עם כשלונות העבר והאשליות של תחילת החיים.
הקטע הפותח, 'כוכב נופל' (Shooting Star) הוא היצירה הכי אופת'ית (דומה ל-Opeth) שאפשר להעלות על הדעת. הוא אמנם לא מאופיין בשירת גראולינג, אבל נוכחותו של ויברג בדו-קרב קלידים-גיטרה מזכירה מאוד את העבודה של מייקל אקרפלת' מהשנים האחרונות. ברצועה השנייה, 'גט אאוט אלייב', אנקדוטן הישנה והטובה חוזרת: היא מביאה למיצוי את הפוטנציאל הדרמטי של הסולם המינורי והטמפו האיטי כדי לסחוף את המאזין ברגשות של מלנכוליה ונוסטלגיה מרירה.
הקטע הבולט ביותר באלבום הוא 'הכתובת על הקיר' (Writing On The Wall), שמצטיין בעיבוד רגיש לדקויות, מפלי מלוטרונים וסולואים מלאי מחשבה. אנקדוטן מנצלת כאן עד תום את פוטנציאל המקצב האיטי, כדי להעניק למאזין ממתקי-אוזניים במיקס מרווח ונקי. השירה של בארקר מלאת ביטחון, עדינה כמו אישה ומעבירה את הליריקה של לילסטרום בצורה מדויקת, על גבול הדיבור הישיר.
בקטע השישי והאחרון ('ימינו ספורים') אנחנו נזכרים באנקדוטן הרושפת והזועפת של תחילת הדרך, בתקופה שבה נשמעה לעיתים כמו להקת קאברים מצויינת של קינג קרימזון. הטמפו המהיר של המתופף פיטר נורדינס וההבלחות המורבידיות של דאלברג על המלוטרון מחזירים את רוח-הנעורים של הלהקה השוודית המצוינת הזו, ברצועה שחותמת אלבום קצר באופן יחסי (46 דקות) ומשאירה אותו רעב לאלבום השביעי.
אז אם האלבום כל כך טוב, למה אין התלהבות גדולה באוויר? ראשית, אנחנו כבר מזמן לא בשנות ה-90. ההשפעה הגדולה שהיתה ללהקות כמו אנקדוטן על זירת הפרוגרסיב הבינלאומית כבר לא קיימת כיום. שנית, לעתים בגרות פסיכולוגית ובשלות שמגיעה עם הגיל אינה יוצרת אמנות מעניינת יותר, מהפכנית יותר או מרתקת יותר. שלישית, וזו אולי הנקודה החשובה ביותר: זהו האלבום השישי של הלהקה, והיא אינה מגלה לנו קלפים מוסיקליים חדשים. במילים אחרות, התרגלנו לסחורה איכותית מן ההרכב השבדי המלנכולי הזה, כך שגם אלבום משובח כמו זה הוא סוג מסוים של דריכה במקום.
להקת אנקדוטן בשנת 2015
בהשוואה לאלבומיה הקודמים של אנקדוטן, זהו אלבום מפויס, מפוכח ואולי הבוגר וה'זקן' מכולם: רפלקטיבי, מביט אחורה על החיים שהיו, סופר החמצות וחושש מן הזמן האוזל. הלהקה ויתרה על הזעם של תחילת הדרך והפוסט-רוק של אמצע הדרך לטובת בנייה מצויינת של מיני-אפוסים מלודיים ובלאדות מהורהרות, תוך שילוב כמה הפתעות נחמדות בדרך.
שמו של האלבום הוא, ככל הנראה, תשובה לשאלה הבאה: עד מתי תמשיכו להוציא אלבומים? או יותר מדויק: עד מתי תמשיכו ליצור את המוסיקה המטרידה והחולנית הזאת? התשובה: עד שכל רוחות הרפאים הפנימיות שלנו ייעלמו מתוכנו. חברי אנקדוטן מתייחסים לאמנות שלהם כאל תהליך של ריפוי נפשי הדרגתי. אחת השורות הסוגרות של שיר הנושא אומרת: 'מצא שיר-ערש כדי לגרום לו ללכת'. לפיכך, רק כאשר 'הדיבוק' יעזוב את גופם, הם יהיו חופשיים לחיות חיים נורמליים.
יש כאן ארבעה אורחים מבורכים: הקלידן של אופת' לשעבר, פר ויברג, תורם האמונד לקטע הפותח ('כוכב נופל'); הגיטריסט מרטין וילסון-פייפר (מלהקת דה צ'רצ') מסייע קצת ברצועת-הנושא החמישית; הנשפן המנוסה תיאו טראוויס מפציע עם חליל-צד מקסים, כמעט פסטורלי, בשני קטעים; גוסטב ניגרן הוסיף סקסופון דרמטי, בסגנון ואן דר גראף ג'נרייטור, לרצועה הסוגרת ('הימים שלנו ספורים'). כל ארבעת האושפיזין בסוכה של אנקדוטן מגוונים את האלבום, מאבחנים אותו מקודמיו ומסייעים למאזין לזכור את ההבדל בין הקטעים השונים במכלול.
כמו בכל אלבום טוב של אנקדוטן, הוא שטוף בנהרות שוצפים של מלוטרון גועש, מבעבע ויורק-אש. הגברת אנה סופי דאלברג תורמת גם אורגן ופנדר רודז, אבל המלוטרון צובע את השירים בגוון של לָבָה רותחת, המתקררת לאיטה על הקרקע עד שהיא חורכת לחלוטין את נשמתכם הדווייה. הלחנים המשובחים של בארקר והטקסטים הפילוסופיים של יאן אריק לילסטרום מייצרים ביחד תמונה חמוצה-מתוקה של סערות-נפש, הבעת צער על הזמן החולף לצד התפייסות עם כשלונות העבר והאשליות של תחילת החיים.
הקטע הפותח, 'כוכב נופל' (Shooting Star) הוא היצירה הכי אופת'ית (דומה ל-Opeth) שאפשר להעלות על הדעת. הוא אמנם לא מאופיין בשירת גראולינג, אבל נוכחותו של ויברג בדו-קרב קלידים-גיטרה מזכירה מאוד את העבודה של מייקל אקרפלת' מהשנים האחרונות. ברצועה השנייה, 'גט אאוט אלייב', אנקדוטן הישנה והטובה חוזרת: היא מביאה למיצוי את הפוטנציאל הדרמטי של הסולם המינורי והטמפו האיטי כדי לסחוף את המאזין ברגשות של מלנכוליה ונוסטלגיה מרירה.
הקטע הבולט ביותר באלבום הוא 'הכתובת על הקיר' (Writing On The Wall), שמצטיין בעיבוד רגיש לדקויות, מפלי מלוטרונים וסולואים מלאי מחשבה. אנקדוטן מנצלת כאן עד תום את פוטנציאל המקצב האיטי, כדי להעניק למאזין ממתקי-אוזניים במיקס מרווח ונקי. השירה של בארקר מלאת ביטחון, עדינה כמו אישה ומעבירה את הליריקה של לילסטרום בצורה מדויקת, על גבול הדיבור הישיר.
בקטע השישי והאחרון ('ימינו ספורים') אנחנו נזכרים באנקדוטן הרושפת והזועפת של תחילת הדרך, בתקופה שבה נשמעה לעיתים כמו להקת קאברים מצויינת של קינג קרימזון. הטמפו המהיר של המתופף פיטר נורדינס וההבלחות המורבידיות של דאלברג על המלוטרון מחזירים את רוח-הנעורים של הלהקה השוודית המצוינת הזו, ברצועה שחותמת אלבום קצר באופן יחסי (46 דקות) ומשאירה אותו רעב לאלבום השביעי.
אז אם האלבום כל כך טוב, למה אין התלהבות גדולה באוויר? ראשית, אנחנו כבר מזמן לא בשנות ה-90. ההשפעה הגדולה שהיתה ללהקות כמו אנקדוטן על זירת הפרוגרסיב הבינלאומית כבר לא קיימת כיום. שנית, לעתים בגרות פסיכולוגית ובשלות שמגיעה עם הגיל אינה יוצרת אמנות מעניינת יותר, מהפכנית יותר או מרתקת יותר. שלישית, וזו אולי הנקודה החשובה ביותר: זהו האלבום השישי של הלהקה, והיא אינה מגלה לנו קלפים מוסיקליים חדשים. במילים אחרות, התרגלנו לסחורה איכותית מן ההרכב השבדי המלנכולי הזה, כך שגם אלבום משובח כמו זה הוא סוג מסוים של דריכה במקום.
להקת אנקדוטן בשנת 2015
לסיכום, 'עד שכל הרוחות ייעלמו' הוא יותר הפרק השישי בסאגה האנקדוטנית, מאשר אלבום-מופת העומד בזכות עצמו. מי שעדיין לא עשה היכרות עם הלהקה, מוטב שיתחיל בהברקות של 'ומוד' מ-93 ו'נוקליאוס' מ-95. זהו ללא ספק אלבומה הבוגר והבשל ביותר של אנקדוטן עד היום, אך לא הסוער והמרתק מכולם. ניכרת ההשקעה בכל פרט ופרט, אך זו לא סופת הברקים של שני אלבומיה הראשונים ופורצי-הדרך.
הציון: 8/10
|
אלבומים מומלצים דומים
|
קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| ||
