חברת קולומביה משיקה ב-1948 את הלונג-פליי

תקליטי אל-פי, שבתחילת הדרך היו 'מונו' (ערוץ אחד) וב-1958 הפכו בהדרגה ל'סטריאו' (שני ערוצים - ערוץ אחד לכל אוזן), לא היו מיועדים בכלל למוסיקת רוק או פופ. כאשר 'קולומביה' פיתחה את הפורמט, היא חשבה בעיקר על מוסיקה קלאסית, מחזות זמר ופסקולי סרטים. מחלקת השיווק של 'קולומביה' רצתה למכור אותו לצרכנים מבוגרים, מבוססים, שרוצים לשמוע בביתם מוסיקה אמנותית שאינה מסוגלת להסתפק ב-3 דקות. אף אחד לא חזה מצב בו מוסיקאי רוק משכילים ינצלו את תקליטי האל-פי בדרכים חדשניות ומפתיעות.


למרות שתקליטי האל-פי החלו להימכר בחנויות כבר בתחילת שנות ה-50, לצרכנים ולמוסיקאים לקח זמן רב לעכל את השינוי ולהבין את ההזדמנויות הטמונות בו. התקליטונים הקצרים, בני ה-3 דקות בכל צד, עדיין נמכרו היטב בעשור זה. המוסיקאים המשיכו לשווק את אותם שירים קצרים ('סינגלים', להשמעה ברדיו), על גבי תקליטי אל-פי, מה שאיפשר להם להכניס 12-15 שירים בכל תקליט אריך-נגן.

השירים מתארכים

בוב דילן באלבומו ה-6
משנת 1965 בשנות ה-60 אפשר כבר היה להבחין בשינוי מהותי בדרך שבה מוסיקאים ניצלו את הפוטנציאל האמיתי של האל-פי. אמנים משפיעים כמו בוב דילן החלו להקליט אלבומים בעלי קונספט אחיד, לא סתם אסופת שירים מקרית המיועדת למצעדי הריקודים. האלבום הפך למוצר אמנותי העומד בזכות עצמו, כמכלול שאינו ניתן להפרדה, ולא ככלי טכני להעמסת ערימת סינגלים גדולה ככל האפשר.


בוב דילן היה בין הראשונים שהעזו להקליט יצירת רוק באורך 11 דקות, כבר ב-1965: הרצועה 'דזוליישן רואו' (Desolation Row) מתוך אלבומו השישי, 'הייוויי 61 רביזיטד' (Highway 61 Revisited). היצירה לא היתה מיועדת למצעדים ולשדרני הרדיו, אלא לציבור הצרכנים בלבד. ב-1968 הקליטו הביטלס את השיר היי ג'וד (Hey Jude) באורך 7:11 דקות, שנחשב חריג ביותר לתקופתו. מוסיקאי הפופ החדש השתחרר מן הכלוב של הסינגל המקוצר.


ביחד עם רוקרים בתחום הפסיכדליה והפופ הנסיוני, החלו מוסיקאי הרוק המתקדם, שהפכו דומיננטיים בסצינת הרוק הבריטית בשלהי שנות ה-60, לפרוץ את המוסכמות המקובלות בתעשייה. בהשפעת המוסיקה הקלאסית האירופאית הם החלו להקליט יצירות אמנות מורכבות, רב-שכבתיות, ארוכות הרבה יותר וגם וקשות יותר להאזנה. הם פנו לקהל משכיל ואמיד, צעירים במעמד הביניים ובמעמד העליון, עקפו את מצעדי הלהיטים ומתחו את גבולות אמנות התקופה עד הקצה.

זה לא שיר, זה אפוס

פרוקול הארום - שיין און ברייטלי
1968 כאשר להקת פרוקול הארום (Procol Harum) הוציאה לאור בספטמבר 1968 את אלבומה השני, 'שיין און ברייטלי' (Shine On Brightly) היא הציגה בצד השני של התקליט אפוס שאפתני באורך 17:31 דקות. הסוויטה המלכותית בעלת השם 'אין הלד טווז אין איי' (In Held 'Twas in I) נחשבת לאבן-דרך בהתפתחות ההדרגתית של ז'אנר הרוק המתקדם באנגליה. לא היה ניתן להקליט דבר שכזה בלי מהפיכת תקליטי האל-פי.


בין הדוגמאות הטובות ביותר למיצוי אורך ההקלטה האפשרי על תקליט אל-פי אפשר לציין את 'אטום הארט מאדר' של פינק פלויד, מאוקטובר 1970. יצירת-הנושא הסימפונית, השתלטה על כל הצד הראשון של תקליט הויניל, באורך של 23:44 דקות תמימות. ג'נסיס הקליטה את "סאפר'ס רדי" באלבומה 'פוקסטרוט' מ-1972, יצירה גרנדיוזית באורך 22:57 דקות. רק תחנות רדיו FM שהתמחו בהשמעת אלבומים שלמים (AOR, קיצור של אלבום אוריינטד רדיו), הרשו לעצמן לנגן רצועות כאלו מתחילתה ועד סופה.


המיצוי המושלם של פורמט האל-פי הגיע כבר ב-1972, כאשר להקת ג'טרו טאל הוציאה את אלבומה המשובח "ת'יק אז א בריק" (Thick as a Brick). האלבום, שהוגדר על ידי יוצרו, איאן אנדרסון, כ'האמא של כל אלבומי הקונספט', הוא למעשה אפוס שלם באורך 43 דקות, שנקטע בצורה שרירותית לחלוטין בסוף כל צד של תקליט הויניל: צד א' הכיל 22 דקות (החלק הראשון), וצד ב' הכיל 21 דקות (החלק השני). גם 'טיובלר בלז', אלבומו המפורסם של מייק אולדפילד מ-1973, בנה סימפוניית-רוק של ממש, שחולקה ל-2 פרקים והציגה אורך כולל של כ-49 דקות תמימות.

פורצים את כל הגבולות

בשלב מסוים נדמה שדבר לא ישביע את רעבונו של הרוק המתקדם. מוסיקאים פרוגרסיביים החלו להאמין שתקליט הויניל הרגיל כבר קטן עליהם. ב-1971 יצאו לאור, לראשונה, תקליטים קוואדרופוניים (Quadraphonic). תקליטי 'קוואד' הכילו 4 ערוצי מוסיקה עצמאיים: סטריאו כפול, או יותר נכון - 'סראונד' (מוסיקה היקפית). פינק פלויד אימצה מיד את החידוש, והוציאה כמה אלבומים קוואדרופוניים, אך באופן כללי, הפורמט הקוואדרופוני לא תפס בשוק.

אמני רוק ופרוג-רוק החלו להקליט אלבומים כפולים, באורך של כ-90 דקות. החלוץ בתחום זה, שוב, הוא בוב דילן, שהוציא את האלבום הכפול הראשון (בלונד און בלונד) ב-1966; אך הדוגמה הידועה מכולן היא 'האלבום הלבן' של הביטלס, ואחריו 'אלקטריק ליידילנד' של ג'ימי הנדריקס - שניהם באותה שנה (1968). אופרת הרוק 'טומי' של להקת 'דה הו' (1969) והאלבום השלישי של סופט מאשין (1970) היו כפולים. המונח "דאבל אל-פי" (Double LP) הפך להישג טכני ושיווקי בפני עצמו - כמעט סמל סטטוס לכל להקה גדולה.

דוגמה קלאסית לאלבום אולפני כפול בתחום הפרוג היא "טיילס פרום טופוגרפיק אושנז" של להקת יס מ-1973, שהציג יצירה ב-4 חלקים, מורכבת כמעט כמו סימפוניה ארוכה מהתקופה הרומנטית המאוחרת. ראוי לציין גם את 'דה לאמב לייז און ברודוויי' של ג'נסיס מ-1974. פורמט הויניל הכפול היה פופולרי גם לתיעוד הופעות חיות, כמעט בשלמותן.

דוגמה מפורסמת עוד יותר לאלבום כפול שהפך ללהיט גדול היא אופרת הרוק 'החומה' (The Wall) מ-1979. חלק מהלהקות אף הוציאו תקליטים משולשים ומרובעים, ובהמשך אף מארזים כבדים ויקרים עוד יותר. אך רוב הצרכנים העדיפו לרכוש תקליטי ויניל בודדים, לא רק משיקולים כספיים, אלא גם בגלל שהאורך הסטנדרטי, כ-45 דקות לתקליט, הספיק להם.

להקות כמו לד זפלין אימצו בחום את פורמט האלבום המלא, עד כדי ויתור אידיאולוגי מוחלט על שיווק סינגלים (להיטים קצרים) לתחנות הרדיו, חנויות התקליטים ואמצעי התקשורת. מרבית להקות הרוק והפופ לא הלכו רחוק עד כדי כך, ובמקרים רבים הפיקו גרסה ערוכה ומקוצרת, 'רדיו אדיט' (Radio Edit), של כל יצירה או שיר, כדי שתתאים לדרישות המחמירות של הרדיו המסחרי. ציבור צרכני האלבומים תמיד קיבל את הגרסה המלאה, הארוכה יותר.

מכירות תקליטי ה-LP היו בשיאן בתקופה של 1977-1979, שנות הרגאיי והדיסקו. בשנות ה-80 חדרו קלטות הסלילים (קסטות טייפ) אל ליבה של תעשיית המוסיקה. קלטות הסלילים נגסו בהדרגה בנתח המכירות של תקליטי הויניל, שהתכווצו בסוף העשור. פורמט ה'קומפקט דיסק' (CD) הדיגיטלי החל לחדור לשוק ב-1984, הדיח את קלטת הטייפ ב-1992, והגיע לשיא המכירות שלו בשנים 1999-2000.

תחיית הוויניל (Vinyl Revival)

מכירות הדיסקים הדיגיטליים החלו לצנוח ב-2006 לטובת ההורדות הישירות מהאינטרנט, שהשתלטו על השוק סופית ב-2011. בעידן האייטיונס החדש (iTunes), הסטרימינג והצריכה הסלולרית, נראה היה שאין עוד מקום לתקליטים פיזיים. אך למרות הכל, ובניגוד לכל התחזיות המקצועיות, תקליט ה-LP שרד את כל המהפיכות, ונמכר גם כיום, לצרכני מוסיקה שלא מוכנים להתפשר על הצליל החם, העטיפה הגדולה והחוברות המצורפות.

בערך משנת 2007, מכירות הווינילים החלו לעלות. הקומפקט דיסק התפגר אבל אחיו הגדול והשחור חזר ובגדול. כיום, הוויניל יותר פופולרי ממה שהיה בסוף שנות ה-80. בזמן שחבריו הדיגיטליים נפרדו מהעולם הפיזי והפכו ל"ביטים" המוזרמים דרך צינורות - תעשיית הוויניל ממשיכה לשווק מהדורות מיוחדות לחובבי מוסיקה.

במחצית הראשונה של שנת 2020, למשל, מכירות תקליטי ויניל עקפו בהכנסותיהם את מכירות הדיסקים, לראשונה מאז שנות ה-80. זה קרה אחרי שב-2017 הודיעה סוני מיוזיק כי החל מ-2018 היא חוזרת לייצר תקליטי ויניל בעצמה, אחרי שהפסיקה לעשות זאת כבר ב-1989. בין הסיבות המרכזיות לתחיית הוויניל המפתיעה: 1) חומר עמיד יותר; 2) עטיפות אמנותיות גדולות יותר; 3) דק מאוד ולכן נוח לאיחסון אנכי בארונות; 4) יפה אסתטית, גם כמשהו צבעוני שאפשר לתלות על הקיר בסלון או בחדר העבודה.