גלגלצ והרוק המתקדם

תפקידו של הרדיו הציבורי הוא לשדר תכנים שהרדיו המסחרי לא רוצה ולא יכול לשדר. גלגל"ץ, בהיותה תחנה ציבורית, מועלת בתפקידה וראויה לרפורמה מקיפה

מאת אורי ברייטמן
פורסם: 13/6/04
עודכן לאחרונה: אפריל 2014

גלגל"ץ, תחנת רדיו הממוקמת בתוך בניין גל"ץ ביפו, הוקמה בעקבות יוזמה פרטית של שדרן ועורך בגל"ץ דאז, ארז טל, בשנת 1993. התחנה משדרת מוסיקה פופולרית ודיווחי תנועה, ומתוקצבת ע"י הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אחוזי ההאזנה של גלגל"ץ עמדו ב-2004 על כרבע מכלל המאזינים בגילאים 18-45. לכאורה, התחנה "נלחמת בתאונות הדרכים". במציאות, היא משדרת בעיקר "מוסיקה שנעים איתה". מאז הקמתה, התעורר דיון ציבורי תוסס באשר לזכות קיומה של התחנה כמוסד ציבורי, המתוקצב מכספי משלמי המיסים, דהיינו הכסף שאנחנו מעבירים ממשכורתנו אל משרד התחבורה.


גלגל"ץ היא מוצר ציבורי, ולא קניין פרטי של הרמטכ"ל או שר הביטחון. מוצר ציבורי מאופיין כבעל היצע משותף, שלא ניתן לחלקו ליחידות אספקה נפרדות. במילים פשוטות: א) כולם יכולים להנות ממנו; ב) לא ניתן לחסום את הגישה אליו; זו הסיבה שבגללה אין אפשרות לתמחר את המוצר הציבורי בהתאם לשימוש. במצב כזה, לא יכול להתפתח שוק של קונים ומוכרים. דוגמאות למוצרים ציבוריים: כביש, מגדלור, בית חולים, אוויר נקי, בית ספר, צבא, מוזיאונים. דוגמאות למוצרים פרטיים: כביש אגרה, תאורת גינה, ניתוח פלסטי, בושם ריחני, שיעורי עזר בבית, אבטחה אישית, דיסק מוסיקה.


מוצרים ציבוריים לא יכולים להבטיח שכל מי ששילם עבורם (מיסים), גם יהנה מהם. מעצם טבעם, הם ניתנים לכל מי שבאמת זקוק להם. תמיד יהיו אנשים שישלמו מיסים עבור מוצר ציבורי מסוים, אבל לעולם לא יהנו ממנו. ותמיד יהיו אנשים שירצו להתחמק מתשלום המיסים, ועדיין יהנו מן המוצר הציבורי: זוהי "תופעת הטרמפיסט".





אין ספק שרוב הציבור אוהב את גלגל"ץ. השאלה היא האם כל הציבור גם צריך לתקצב אותה. הרי הציבור גם אוהב את ערוץ 2, אך הוא איננו מתקצב אותו: יש פרסומות של תנובה, שטראוס, סלקום ובנק הפועלים, והרשות השנייה מפקחת על פעילות הזכיינים. הציבור אוהב גם את ערוץ המוסיקה הישראלית, אך הוא איננו מתקצב אותו: יש חברה פרטית שמפעילה אותו, והמדינה רק מפקחת על קיום תנאי המכרז.


מבקר המדינה כבר מצא פגמים בהתנהלותה של גלגל"צ, וכתב על כך בשני דו"ת - האחד מ-2004 והשני מ-2007. נכון לסוף 2009, התחנה לא תיקנה את מה שמבקר המדינה ביקש ממנה לתקן. עורך-דין בשם גיא אופיר עתר לבג"צ ב-2009 נגד המשך פעילותה של גלגל"צ. בתשובה לעתירתו, הסבירה המדינה כי "שיטת העריכה המוזיקלית בגלגל"צ, המבוססת על רשימת ההשמעה (פלייליסט), היא כלי מרכזי להטמעת מסרי הזהירות והבטיחות בדרכים". כמו כן הסבירה המדינה, בתשובה לאותה עתירה, כי התמהיל המוזיקלי של גלגל"צ אמור "להקל על קהל הנהגים לעכל את מסרי הזהירות בדרכים".


מי נתן לגלגל"צ את הזכות להתייחס למוסיקה ישראלית ובינלאומית בתור כלי לעיכול מסרי זהירות בדרכים? לא השלטון, לא האמנים ואפילו לא הנהגים עצמם. מדינת ישראל ואזרחיה לא העניקו לגלגל"צ את המנדט להפוך את המוסיקה כלי-שרת בידיו של משרד התחבורה. אף אחד גם לא אישר תקנים, משכורות ומסגרת עבודה עבור אוסף קטן של חיילים ואזרחים ביפו, המנצלים את תשתיות הרדיו הממלכתי לצרכיהם הפרטיים.


הרוק המתקדם, מעצם היותו ז'אנר מאתגר ומורכב, הפונה לציבור קטן-יחסית, יכול להוות אבן-בוחן מצויינת לבדיקת שאלת מהות תפקיד גלגל"ץ, ומדוע הציבור צריך לממן תחנת רדיו בעלת אופי מסחרי מובהק, המשדרת להיטי פופ קלילים, נעימים וקליטים. בדיקה של ה"פלייליסט" הידוע-לשמצה של גלגל"ץ תגלה שאין בשידורי התחנה שום התייחסות לרוק פרוגרסיבי, לא מן העבר ולא מן ההווה. גלגל"ץ, למרות היותה תחנה ציבורית, מתעלמת מן הז'אנר הזה. התעלמות מז'אנר מוסיקלי שלם מעלה חשד לסתימת פיות, צנזורה פנימית וכניעה לתכתיבים מסחריים-כלכליים.


רוק מתקדם, מעצם טבעו, דורש האזנה עמוקה יותר. היצירות ארוכות יותר (ולעתים נמשכות למעלה משעה!), חלקן אינסטרומנטליות (ללא שירה), דינמיות (חלש-חזק-חלש-חזק), מורכבות מבחינה הרמונית, מלודית וריתמית; האלבומים הפרוגרסיביים דורשים לרוב השמעה רצופה, ללא פרסומות וקטיעות, וללא התערבות בוטה של מנחה המעוניין להשיג רייטינג מקסימלי. הרוק המתקדם המודרני משתמש גם בטכניקות הלחנה בלתי-שגרתיות, כמו א-טונאליות, פוליריתמיקה או דיסונאנס. חלקים גדולים בציבור הרחב לא מסוגלים לעכל מוסיקה כזו, והם יפנו באופן טבעי לרדיו מסחרי, שיספק להם "מזון מהיר" המתאים לטעמם.


תוכניות המוקדשות אך ורק לרוק מתקדם, מעצם טבען, תמיד שודרו אך ורק ברדיו הציבורי.


התוכנית 'רוק פלוס' בגל''צ
עיתון 'דבר', 6 מאי 1980

• התוכנית "מי מפחד מפופ מתקדם?" (שמירה אימבר, שאול גרוסברג) משנות השבעים, שודרה ברשת ב', תחנה ציבורית.


• בתוכנית 'רוק פלוס', שהוגשה על ידי יואב קוטנר, רון שחורי ואחרים בגלי צה''ל, שודרו יצירות רוק מתקדם מתוך תפיסה אידיאולוגית ברורה.


• התוכנית "פרוגראסי" (אסי זיגדון) שודרה ב'קול הקמפוס', תחנה ציבורית, ללא פרסומות, הממומנת על ידי תרומות של המכללה למינהל ועל ידי קול ישראל.


• התוכנית 'רדיו פרטי' (רוני ידידיה) שודרה ברדיו fm88, תחנה ציבורית שזוכה לקהל נאמן. גם התוכנית "פרוגרסיב וחיות אחרות" של בועז כהן (שישי, 21:00-23:00) משודרת ב-88fm מאז ינואר 2009.


• התוכנית "קמצוץ של גן עדן" (יקי אשכנזי) שודרה ברדיו קול הכנרת, תחנה ציבורית.


• השדרן היחיד שהעז להשמיע את האלבום של להקת אטמוספירה במלואו -- 16 דקות כל קטע -- היה יואב קוטנר, בתחנת הרדיו הציבורית גלי צה"ל.


• באנגליה, היתה זו ה"בי-בי-סי" ששידרה מוסיקת רוק מתקדם בצורה מקיפה, יסודית ועקבית.

כל זאת זאת להבדיל מגלגל"ץ, בניהולו התקיף והריכוזי של אלדד קובלנץ, שפרש באמצע 2006 לטובת ג'וב עם משכורת טובה יותר (סמנכ"ל בערוץ 10). אין מה להתפלא על עצם עזיבתו של קובלנץ אל ערוץ 10, תחנה פרטית הממומנת על ידי ארבעה מולטי-מליונרים: רופרט מרדוק, ארנון מילצ'ן, רון לאודר, יוסי מימן. המעבר משירות במוסד צבאי אל ניהול גוף מדיה בשליטת אילי-הון בינלאומיים אינו מובן מאליו, ומלמד על ערכיו ושאיפותיו של המנהל-לשעבר.


באופן טבעי, מוסיקה הפונה למאזינים רגישים וחדי-אוזן, המחפשים אתגרים מוסיקליים, או כזו הפונה בעיקר למוסיקאים ולמביני-דבר -- לא יכולה למצוא את מקומה ברדיו מסחרי. הדבר הנכון במיוחד למדינה קטנה וענייה כמו ישראל. אנשי עסקים מקומיים תמיד יעדיפו את כוכבי הפופ הגדולים, כיוון שקל יותר למכור אותם ולשווק אותם. זו בדיוק הסיבה שרק הרדיו הציבורי הישראלי משדר מוסיקה קלאסית (קול המוסיקה), ג'אז (fm88), או מוסיקה נסיונית (קול הקמפוס). בשביל לשמוע את אבריל לאבין, אלאניס מוריסט, קיילי מינוג, ביטלס או שלמה ארצי, ממש לא צריך רדיו ציבורי. בשביל להיטי MTV אין שום צורך לשלם מיסים: כוחות השוק עושים את שלהם, והציבור משלם מכיסו על הבידור השטחי והצפוי-מראש שאותו הוא צורך ללא הפסקה.


בדיוק כפי שהמדינה אינה מתקצבת את ההופעות של ריטה ושרית חדד (שוק חופשי), את הרדיו האיזורי-מסחרי (שניזון מפרסומות, בכפוף לתנאי מכרז), או את ערוץ 10 (שוב - פרסומות, תחת תנאי זכיון), כך גם מדינת ישראל איננה צריכה לתקצב את גלגל"ץ במתכונתה הרייטינגית הנוכחית. יותר מכך: המשך תקצוב התחנה הוא בזבוז משווע של כספי ציבור, והזנייה של המושג "שידור ציבורי". כואב במיוחד הוא המצב עבור מוסיקאים מקומיים, המשלמים מיסים למדינה וזוכים להתעלמות מעליבה מצידה של התחנה הצבאית, המעדיפה כוכבי פופ עשירים מעבר לים על פני יצירה מקורית של אזרחים ישראלים.


כיום, המדינה בהחלט יכולה להפריט את גלגל"ץ ולהוציאה לחלוטין מן הסמכות של גלי צה"ל בפרט, וצה"ל בכלל. במקום הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, יכולות פרסומות וחסויות לממן את השידורים, כך שהציבור הרחב לא יצטרך לשלם מכיסו את תקציב התחנה. אך אם מנהלי גל"ץ אינם מעוניינים בהפרטה, הם מחוייבים לגבש יעדים ומטרות התואמים את טבעו המיוחד של השידור הציבורי.