ביקורת הופעה: אבנר הדר

20:00 - עשרות אנשים כבר עומדים מוכנים בכניסה למועדון ההאוונה (לאחר שההופעה נדחתה ב24 שעות מהפרסום המקורי) הרבה חולצות של דרים תיאטר והייקן, דיבורים נרגשים והאווירה המיוחדת שמרגישים רק ממש לפני הופעה לאחר תקופה ארוכה של ציפייה.

21:20 - מתחילים להיכנס. המועדון מתמלא לאיטו.

קלאסיקות של דרים רצות ברקע ועשרות המעריצים שכבר ממתינים אל מול הבמה שרים יחד את המילים.

22:40 - ההופעה מתחילה באיחור עקב תקלה טכנית במסך שנמצא מאחורי הבמה, ומטרתו להקרין את הפרזנטציה המיוחדת שהוכנה במיוחד בשביל ההופעה.


התקתוק המוכר שפותח את האלבום הקלאסי 'מטרופוליס חלק II: סינס פרום איי ממורי' נשמע בעוצמה, והפסיכיאטר מורה לנו לעצום את העיניים ולהירגע. ההיפונזה מסתיימת, וצלילי השיר 'אוברטורה 1928' נשמעים. המנגינה הקצבית הולכת ומתחזקת, ואז, בבת אחת, האורות נדלקים, ומייק פורטנוי מתגלה אלינו במלוא הדרו, חבוש בבנדנה המסורתית ומתופף בקצב, כשהוא מלווה בחברי להקת Haken יחד עם הגיטריסט אריק ג'ילט. הקהל באקסטזה.

השיר מסתיים, רוס ג'נינגס, סולן להקת הייקן (Haken) פורץ לבמה אל תוך השיר הבא - סטריינג' דז'ה וו. הקהל שואג את המילים יחד איתו, בזמן שסוללת הגיטרות האימתנית סוחפת אותנו בריפים הקצביים של השיר.

חבל מאוד שמיד עם עליית הלהקה, המסך נפל שוב. בתחילה השיר הראשון, אפילו מייק פורטנוי תלה בו מבט מלא תקווה, אך לאחר כמה שניות הוא פשוט חזר למערכת התופים העצומה שלו תוך כדי סימון אצבע משולשת לעבר המסך. מביך.

הדז'ה וו המוזר מסתיים. ומיד לאחריו מגיע 'דה מירור' מהאלבום 'אווייק'. בסוף השיר, מייק עוזב את המערכת, תופס את המיקרופון, ומתנצל בפני הקהל על התקלה טכנית: "אבל כל זה לא משנה" מייק מסביר: "בסוף, אני באמת פשוט שמח שאני כאן, כדי לנגן את המוזיקה שאני כל כך אוהב, ולא חשבתי שאזכה לנגן אותה עוד פעם בחיי".

מייק חוזר למערכת התופים, הפעם בשביל הסיבה שלשמה התכנסנו - סאגת 12 צעדי הגמילה של פורטנוי מהטיפה המרה (Twelve step suite, בלעז). 'דה גלאס פריזן', השיר הפותח את האלבום 'סיקס דיגריס' מתנגן והקהל מוחא כפיים לקצב שמכתיב לנו מייק. הגיטרות פורצות, והקלידים של דייגו טחיידה מייללים את המלודיה המוכרת שחוזרת לאורך כל הסאגה.

ממשיכים ל'דיס דאיינג סול', הריף הכבד והקצבי סוחף את הקהל ואריק ג'ילט פורץ יחד עם ריצ'רד הנשל בסולו הגיטרה שפותח את השיר באופן מדוייק להחריד. הקהל שר יחד עם מייק את המילים המוכרות והמסך מתעורר לחיים שוב.

השיר מסתיים, האורות נכבים וברקע נשמעת הפתיחה הדרמטית של האלבום 'אוקטבריום'. המסך מקרין את עטיפת האלבום והמטוטלת נעה מצד לצד ומוסיפה מאוד לאווירה. הריף מתפרץ, ואין אחד בקהל שנשאר נטוע במקום. טירוף.

מתקדמים ל'ריפנטנס' (Repentance) מתוך האלבום 'סיסטמטיק כאוס'. שיר רגוע ומלודי. בשיר הזה, מייק ממלא גם את תפקיד הזמר בצורה מוצלחת לאורך השיר. על המסך משוטטות הנמלים המוכרות מעטיפת האלבום על פני אפקטים של זכוכית שבורה.

הגענו לשיר האחרון בסאגה - 'דה שאטרד פורטרס' (The shattered fortress), שעל שמו נקרא גם הסיבוב וההרכב ההיברידי והמאולתר. הקהל צועק בקצב יחד עם הפתיחה הקצבית והארוכה של השיר הזה. רוס ומייק שרים את הבית הראשון יחד מכל הלב והקהל שוב פעם משתגע.

סולו הסינטיסייזר מגיע, ודייגו מוכיח לכולנו את היכולת המדהימה שלו לשעתק בצורה מדויקת את ג'ורדן רודס האגדי. משימה לא פשוטה בכלל. עוברים לקטע השקט, והפזמון האחרון לסאגה חוזר (Keep all of me, The desires that once burned me deep inside..) והקהל שר אותי יחד עם רוס מכל הלב.



אריק ג'ילט מגיע לקידמת הבמה ועושה את הבלתי-אפשרי. מנגן את אחד הסולואים המורכבים ביותר של דרים תיאטר ב2000 קמ"ש ובלי לפספס פריטה אחת. השיר מסתיים עם אותה מנגינת הקלידים של דייגו שפתחה את הסאגה המרשימה הזאת.

יצא לי כבר מספר פעמים להקשיב לכל הסאגה ברצף, אבל הפעם חוויתי אותה באופן שונה לחלוטין. לאורך כל הסאגה (להוציא מן הכלל את אותם הרגעים שהמסך שבק חיים) רצו ברקע עטיפות האלבומים השונות עם שלל אפקטים גרפיים מרשימים והוסיפו נופך ויזואלי לחוויה המיוחדת הזאת. ניתן לראות שמייק השקיע לא מעט זמן ומחשבה בתכנון ההופעה.

הלהקה יורדת לקראת ההדרנים. לאחר 5 דקות שבהם הקהל מרעיש ומתחנן לעוד, הבמה מחשיכה. אור קטן מבליח ומאיר על צ'ארלי גריפית'ס - הגיטריסט המוכשר ודייגו טחיידה. הסאונד המיוחד של הפתיח של השיר האגדי 'הום' (Home) מתנגן. הבסיסט קונור גרין מנגן את הריף המוכר, ואט אט מצטרף לו שאר ההרכב. הדיסטורשן והמצילות שוב פורצים בבת אחת ומאיימים להעיף את תקרת המועדון השמימה.

רוס נותן לנו את כל הלב והנשמה בשירה, ולרגע ניתן להתבלבל ולחשוב שמי שעומד על הבמה הוא בעצם ג'יימס לאברי המוכשר והכריזמטי. אריק ודייגו מנגנים גם הפעם את הסולואים המאתגרים של פטרוצ'י ורודס ללא רבב ומשאירים את הקהל פעורי פה ופעורי אוזן.

השיר 'הום' מגיע לקצו ומביא אותנו היישר אל 'דה דאנס אוף איטרנטי' (The dance of eternity). ללא ספק האחד מהקטעים המורכבים ביותר של דרים. חברי ההרכב לא משאירים שום ספק לגבי הכימיה שלהם יחד כמוזיקאים. השיר מתנגן באופן חלק וקולח; החל מהתיאום המושלם של חטיבת הגיטרות, דרך סולו הבס המאתגר של קונור ועד הרגעים שבהם זה נשמע כאילו דייגו מרביץ לפסנתר. כל זה כמובן בניצוחו של מייק פורטנוי ששקוע עד עמקי נשמתו בתיפוף חסר מעצורים, כאילו הוא בכלל לא בן 50.

הבמה מחשיכה שוב, והתזמורת מתחילת השיר 'פיינלי פרי' (Finally free) מנגנת את הפתיח המרשים של השיר הזה. הקהל שר על דמותו של הרוצח בעזרת הליווי המסור של דייגו על הפסנתר. ברקע נראות על המסך סצנות שממחישות בשחור לבן את הסיפור המוכר.

השיר מגיע לשיא, והחוויה הוויזואלית לא מאכזבת לרגע. סצנת היריות מרצדת על המסך בתאום מושלם עם השיר וצלילי יריות האקדח, וגורמת לנו להרגיש כאילו אנחנו נמצאים יחד באותו החדר עם ויקטוריה וניקולס.

מייק מוציא את כל האנרגיות שנותרו לו על מערכת התופים במעברים האחרונים של השיר. כל המצילות רועדות וגועשות; אף תוף במערכת האימתנית לא נשאר מקופח. פורטנוי - בעננים. איזה שיר מוצלח לסיום ההופעה!

לסיכום, מי שהגיע להופעה חזה באירוע ייחודי ונדיר בתולדות הפרוגרסיב מטאל. אפילו כל התקלות של ההפקה לא הצליחו לקלקל את העונג העילאי שכל מעריץ אמיתי של דרים תיאטר חש באותו הערב.
עושה רושם שבאמת ניסו להפיק ממערכת הסאונד הבינונית של מועדון ה'הוואנה' את המירב, אך ללא הצלחה. מי שלא עמד במרכז האולם, סבל מסאונד בינוני וערוצים שנבלעו בתוך מיקס כושל.

ובכל זאת, חברי ההרכב הראו לנו לאיזה נעליים גדולות הם מסוגלים להיכנס. אריק ג'ילט מילא את תפקידו של פטרוצ'י באופן כמעט בלתי אפשרי, האצבעות הארוכות של קונור גרין מרצדות במהירות על גיטרת 6 המיתרים בשירים מורכבים כמו 'דה דאנס אוף איטרנטי' בצורה שלא הייתה מביישת את גם ג'ון מיאנג הבסיסט המקורי, ודייגו הצליח לקלוע בצורה מדוייקת לסאונד והטכניקה הבלתי מתפשרים של ג'ורדן רודס. רוס ואריק מילאו את תפקידי השירה של אל הקול ג'יימס לאברי באופן מעורר השתאות.

ופורטנוי? הוא פשוט היה פורטנוי. לא צריך שום דבר מעבר לזה.

כולי תקווה, שמייק פורטנוי לא פיתח כעס אמיתי כלפי ההפקה, (להלן הפוסט הזועם שפורסם בדף הפייסבוק שלו) שימנע ממנו לחזור לכאן שוב, ויעדיף להתמקד באהבה שהקהל הרעיף עליו ועל שאר חברי ההרכב.

---