לזכרו של מייסד להקת טנג'רין דרים, אדגר פרוזה, שנפטר בתחילת השנה בגיל 70, מביא כאן שאול גרוסברג את הדיווח המיוחד שלו מהסיבוב הבריטי הראשון של הלהקה, ב-1974. הוא אף החדיר לאולם מצלמת פילם, וחושף תמונות נדירות מההופעה ההיסטורית ההיא
פורסם במקור בפורום אנדרגראונד ופסיכדליה בתפוז, ב-03/04/07
והלילה נתחיל עם הגרמני הזה, שולץ האיום, שתיעד במו ידיו המתכתיות בעזרת טייפ קלטות פרימיטיבי את מרבית הופעות הרוק שהקבוצה המוטרפת ראתה ביחד. הדעות לגבי מקור שמו חלוקות בין אלה הסבורים שהוא נקרא על שם הגאון קלאוס שולץ מהלהקה הגרמנית "טנג'רין דרים" (Tangerine Dream), לבין אלה הסבורים שהוא נקרא על שמו של הקולונל הגרמני מהספר הקיצוני "הייתי כלבתו".
על כל פנים הטיפוס הפרנקנשטייני היקר הזה שמלווה אותי כמעט כל החיים, כי הוא אחד הבודדים שיודע מה אני הולך להגיד עוד לפני שאני אומר את זה, נתקע איתי בלונדון בתקופה הכי חמה של הופעות חורף נובמבר-דצמבר 1974, אחרי שאחד, משה וויסלפיש שמו, גרר אותנו לשהות לא מתוכננת שם, שתוצאותיה בין השאר זה מה שאתם עומדים לקרוא ולראות הפעם.
התמונות שאתם רואים כאן צולמו על ידי שנינו הדדית, ברחוב של פרבר לונדוני עם הארגז השחור הזה, שבו אוכסנו כל חפצינו כשלא היה לנו איפה לגור. עם הארגז הזה היינו מסתובבים ברחובות. אתם יכולים לתאר לעצמכם שני אנשים שנראים רע נסחבים בלונדון עם הארגז הזה שנראה כמו ארון מתים ומחפשים מקום לרבוץ בין הופעה להופעה, עד שבסוף הוויסלפיש הזה שידך לנו זקנה בת 80 שהסכימה לאכסן אותנו אצלה בעד 10 פאונד לשבוע, כולל עזרה בקיצור החיים.
שאול גרוסברג וחברים, לונדון 1974
ה-Rainbow וה-Roundhouse
"אולם הקשתות" ו"הבית העגול" היו שני מוקדי רוק חשובים ביותר בלונדון של סוף שנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה הקודמת.
ה"ריינבו" ברובע פינסברי פארק היה תיאטרון ענק שהוסב לאולם הופעות רוק עם איזה 2000 מקומות ישיבה מסומנים, ועל הבמה הגדולה מאוד שלו שהיתה מצויידת בהגברה משובחת ותאורה לא נורמלית לאותם זמנים, הופיעו כל השמות הגדולים של הרוק מכל העולם במשך כשני עשורים רצופים. פרנק זאפה נפל שם פעם מהבמה באמצע הופעה ושבר את היד, ב-10 דצמבר 1971. לראות שם הופעת רוק היתה חוויה בלתי רגילה, וכמי שראה שם הרבה מאוד הופעות אני יכול להעיד שעוד מקום כזה לא היה ולא יהיה, אפילו בהשוואה למקומות כמו "ארלס קורט", "מדיסון סקוור גארדן" ו"פילמור" שגם הם לא פראיירים.
לעומתו, ה"ראונדהאוס" בצ'אק פארם היה פעם תחנת רכבת עגולה שבה הסתובבו הקטרים כדי לחזור לתחנת המוצא שלהם. המבנה הזה קיים בלונדון עוד מסוף המאה ה-19 והיה אחד הפלאים של מסילות הברזל האנגליות. באמצע שנות השישים המבנה נרכש ע"י יזמים שהפכו אותו לאולם הופעות עגול. באמצע הייתה במה עגולה והצופים היו יושבים מסביב על טריבונות עץ כמו בקרקס.
בימי ראשון התקיימו במקום הופעות רוק איכותיות מאוד שהתחילו אחרי הצהריים והסתיימו בלילה, ובהם היו משתתפות כמה להקות רוק ביחד. בזמן ההופעות היה מתקיים במעגל החיצוני של האולם הפנינג שלם עם אוכל, שתיה, מוסיקה וחלסטרה, ואפשר היה לפגוש שם מלא פריקים מכל אירופה שהיו מגיעים ללונדון לסוף שבוע. ההתמחות של המזנון במקום היה המעדן "רייס פודינג" שחוסל שם בכמויות אדירות על ידי כל מי שהיה דופק שם את הראש.
המועדונים ריינבואו וראונדהאוס, לונדון 1974
שלישיית הרוק הגרמנית המהפכנית "טנג'רין דרים" הגיעה בנובמבר 1974 לסיבוב הופעות ראשון של שלושה שבועות באנגליה. אחרי שהם חרשו את כל הערים הגדולות, נתנו הופעת סיום בריינבו. זה היה כבר בלי קלאוס שולץ, והם היו המובילים בז`אנר של הקראוטרוק. עכשיו ברור למה שולץ מעורב כאן.
בניית הבמה להרכב הזה שהשתמש במקלדות, מחשבים ענקיים ומכונות סאונד שתפסו כמעט את כל הבמה, עם מסכי ענק להקרנת לופים ציבעוניים, הצריכה שימוש בשתי מערכות ציוד. כשהם הופיעו במקום אחד, כבר היו בונים במה במקום אחר להופעה של הערב למחרת. המשאיות שחנו ברחבה האחורית של הריינבו העידו על היקף הציוד של ההרכב המינימלי הזה שניגן בלי כלים קונבנציונליים, ואתם תכף תיראו את זה על הבמה, תמונה אחרי תמונה.
הנה התוכניה של סיבוב ההופעות שחולקה בכניסה לאולם. ההרכב באותה הופעה היה אדגר פרוזה, כריס פרנק ופיטר באומן. הכרטיסים כבר אזלו מזמן, אבל למשה וויסלפיש כמובן היו. אז הלכנו, ונכנסנו עם מעילים שהסתירו מצלמה וטייפ קסטות. זה היה חורף, לילה קר,
וכולם הגיעו עם מעילים עבים.
הסיבוב הבריטי הראשון של טנג'רין דרים
זאת אחת ההופעות האכזריות שיכולות ליפול על בני אדם שבאים עם ראש מסודר. לפי איך שהקהל נראה, כולם באו בשביל לחטוף בומבה בראש. שלושה אנשים יושבים על הבמה בתוך סידור שנראה כמו מעבדה גרמנית לבדיקת יכולת הספיגה של הקהל הבריטי. כל מה שמתרחש סטאטי לחלוטין, והם כמעט ולא זזים.
תאורת הבמה מינימלית, בעיקר צבע כחול. מאחריהם מסך ענק שמקרין נונסטופ לופים ציבעוניים שמשתנים לפי הצלילים שהם מייצרים במעבדה. המוסיקה הספייסית והגלים האלקטרוניים החוזרים על עצמם שהם משדרים מהבמה רצים באולם מכל הכיוונים ואתה לא יודע מאיפה זה נוחת עליך. תצוגה אורקולית מרשימה שאחרי רבע שעה אתה כבר לא יודע איפה אתה נמצא.
אלה תמונות שהיה קשה מאוד לצלם, גם עם סרט צילום בעל רגישות גבוהה מאוד ופתיחת תריס רחבה, בגלל התאורה הכהה והצבעים שרצו על המסך, וגם בגלל שהראש לא מאופס ברגעים כאלה. זה מה שיש. הנה כל היצירות. תהנו.
כן, ויש להגיד גם כמה מילים על המוסיקה שרצה באולם מכל הכיוונים, הקירות והתקרה. מוסיקה קוסמית, הזרם המרכזי בקראוטרוק שהאדונים אדגר פרוזה וקלאוס שולץ היו ממניחי היסודות שלה. המוסיקה נבנתה ממעגלי צלילים שהופקו בעיקר ממכונות קלידים, סינתים ומלוטרונים, מכוונים באמצעות מחשבים שהוכנסו בתקופה ההיא לראשונה על במות (ראו קראפטוורק, בריאן אינו וכדומה) ואין בה צלילים קונבנציונליים של כלים כגיטרות חשמליות ותופים רגילים (אם כי אלקטרוניים שהתחילו להיכנס אז לשימוש).
צייט - Zeit - טנג'רין דרים לייב 1974; צילום: שאול גרוסברג
לא מדובר ברוק מסורתי וגם לא בפרוגרסיב, הגם שהמוסיקה האלקטרונית-קוסמית נחשבת כתת ז'אנר של הפרוג. ניתן להשוות אותה למה שנקרא היום "אמביינט", והיא מתנגנת במעגלים בלתי פוסקים שיש בהם עליות וירידות (ראה "פדרה"), המאזין יכול לשמוע גלי ים, תשדורות חלליות, רוחות, סערות רעמים, והחוויה הדו חושית הזאת שמשלבת סאונד עם ויז'ן היא תמציתו של אירוע - הופעת להקה - מסוג זה.
איך שהסתיימה ההופעה והקהל יצא החוצה, נתקלת ברחוב ובתחנת האנדרגראונד הסמוכה בקבוצות של אנשים שדיברו ל"לאמפות". אפילו שולץ נפל ברחוב ואמר שהוא לא יכול יותר, ואנחנו היינו צריכים להקים אותו בצעקות "אכטונג, אכטונג". ככה זה קראוטרוק.
זמן קצר אחרי ההופעה ההיא בלונדון, קרה דבר מוזר ללהקה: בינואר 1975 נטש פיטר באומן את הלהקה לטיול טרמפים באסיה, בלי להודיע לאף אחד על החלטתו. במשך שבועיים, חברי הלהקה ומשפחתו בכלל לא ידעו אם הוא חי או מת. לאחר שהתברר שלא יחזור בקרוב, החליף אותו מייקל הוניג לסיבוב ההופעות הבא של טאנג'רין דרים, שהגיע עד אוסטרליה וניו-זילנד. באפריל שב פיטר מהטיול, התנצל והתקבל בחזרה ללהקה.
בתחילת 2014 התרגשתי לשמוע על ביקורה הראשון בישראל של טנג'רין דרים. המופע היה מתוכנן ל-18 במאי. קניתי ארבעה כרטיסים והתכוננתי לאירוע בהיכל התרבות. התאכזבתי מאוד לקרוא שהמופע בוטל זמן קצר לפני המועד. התעצבתי עוד יותר לקרוא על מותו של אדגר פרוזה, ב-20 בינואר 2015. עכשיו ברור, שההופעה ההיא של טנג'רין דרים בלונדון 1974 תהיה הראשונה והאחרונה שלי.
