סינרג'י – תזמורת אלקטרונית של איש אחד

Synergy & Larry Fast

מאת: עודד קאופמן (ינואר 2008)

לארי פאסט

שנות ה-70 היו השנים הגדולות של הסינתיסייזרים וכלים אלקטרונים אחרים. הפריחה והשגשוג שלהם החלו עוד בשנות ה-60 תוך כדי שימושים הולכים ותכופים בהם בעקבות החיפוש המתמיד אחר צליל חדשני, כזה ש-'אף אחד לא יצר קודם'.

הדבר התבטא באופן ניכר במוסיקה על סגנונותיה השונים החל מלהקות פופ (ביטלס, ביץ' בויז), ג'אז ופיוז'ן (צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק), רוק, וכמובן רוק מתקדם (נו...אתם כבר יודעים מי). אחד האנשים שהיטיבו להתבטא בכיוון הוא לארי פאסט, שנחשב לאחד מפורצי הדרך בתחום המוזיקה האלקטרונית הסימפונית.

אחד הזרמים החדשים שהתפתח ונגע בנקודות השקה רבות בתחום הפרוג היה מה שמכונה היום "אלקטרוניקה", "ניו וייב" או "פרוגרסיב" בהקשר של מוסיקה אלקטרונית. זרם זה בא וצמח מתוך הזרם הכללי של המוסיקה האלקטרונית והאלקטרו-אקוסטית. המוסיקה האלקטרונית הקדומה והניסיונית, נכון לשנים שלפני הפריצה הגדולה אל המוסיקה הפופולרית (או לפני ולטר\ונדי קארלוס), היתה תחום דחוק מאוד לפינה שהיה שמור למטורפים המוזרים באמת של עולם המוסיקה.


אנשים שעסקו בהלחנה מודרנית כמו קארל היינץ שטוקהאוזן, מילטון באביט, אדגר וארז, פייר שאפר (מה שמכונה "מיוזיק קונקריט"), ז'אן-קלוד ריסֶה, דיליה דרבישייר (מי שכתבה את נעימת הסדרה "דוקטור הו") ואחרים שחקרו אל תוך סלילי סרט מגנטי, תיבות תהודה משונות, לוחות זחלנים, כפתורים, וכבלים של המערכות שהיו אז בשנות ה- 50-60. מי שעסק אז בסוג הזה של מוסיקה, כתב בד"כ מוסיקה ניסיונית, לא פשוטה להקשבה, כשהדגש היה על פיתוח צלילים שאינם ברי קיימא בספקטרום הצליל האקוסטי, ולכן התאימה לקהל מצומצם מאוד של משוגעים לדבר, אקדמאים עמיתים לתחום, ובמאי סרטי מדע בדיוני של התקופה.


כפי שצויין במאמר על המוג, הסינתיסייזר שפותח ע"י רוברט מוג חולל מהפיכה בקרב מי שעסק במוסיקה האלקטרונית, כשונדי קארלוס יצרה בעזרת הכלי הנ"ל את Switched-on Bach, היווה הדבר בשורה גדולה שהביאה את המוסיקה האלקטרונית לקהלים חדשים וסיקרנה מאזינים כמו גם מוסיקאים עם הצלילים החדשניים.


האלבומים של האמנים האלקטרוניים בשנות ה- 70 היו בד"כ אוסף קטעים אינסטרומנטליים, לעיתים סביב קונספט מסויים, וההלחנה היתה מתוזמרת. למעשה אנשי הסגנון כתבו ו\או ביצעו מוסיקה לתזמורת שמורכבת לחלוטין מצלילים מסונתזים. הכוונה היתה ליצור תזמורת מספקטרום חדש לחלוטין של צלילים, עצמאי מכל נגיעה אקוסטית, וע"י כך למלא את החלל הסוני ארסנל שלם של גלי קול לא קונבנציונלים.


בין השמות הידועים יותר בתחום ניתן למצוא את דיויד בדפורד, בריאן אינו (מי שפיתח את המושג והסגנון אמביינט), קלאוס שולצה, ז'אן מישל ז'אר, ואנגליס, טומיטה, ונדי קארלוס שהוזכרה כבר ועוד רבים אחרים (וכמובן, לא שכחנו את אנשי הקראוט רוק!).


לשניים האחרונים ניתן לצרף את לארי פאסט, ילד טוב (ויהודי..) מניו ג'רסי, שמבלי להתכוון נכנס עמוק אל תוך התחום של מוסיקה לתזמורת אלקטרונית.


שני דברים שהבחור אהב לעשות מגיל צעיר היוו גורם מכריע בהמשך דרכו:

• מוזיקה - החינוך הקלאסי בילדותו שבשלב מאוחר התפתח לאובססיה לרוקנרול.


• אלקטרוניקה - והעובדה שעוד מילדות פירק הרכיב אכל ושתה כל מה שקשור אליה.

פאסט מודה היום ששורשיו במוסיקה הקלאסית והניאו-קלאסית ומשיכתו לאלקטרוניקה עד רמת הפירוק וההרכבה של כל טרנזיסטור, והיותו מה שניתן לכנות פריק חנוני ומכור כבד של מעגלים מודפסים, יכלו להתקיים כחיבור מובהק הלכה למעשה רק במוסיקה האלקטרונית, והתבטא לבסוף בבניית סדנה לכלי נגינה אלקטרוניים שהפכה עד מהרה לעיסוק שגבה ממנו יותר ויותר סקרנות ועניין.


פועל יוצא של התחביב היה הרכבה של כלי נגינה אלקטרונים תוצרת בית, שהיטיבו לשמש נגנים שחיפשו צליל אחר באותן שנים. אחד מהם עזר לסלול את דרכו של פאסט אל תוך עולם המוסיקה המקצועית: כששהה בלונדון, ופגש את ריק וייקמן מלהקת יס. פאסט עורר את סקרנותו ועניינו באחד מהמכשירים שהרכיב. זמן לא רב לאחר מכן עשה וייקמן שימוש בפיתוח הזה באלבום "סיפורים מאוקיינוסים טופוגרפיים".


במקביל, החל פאסט לעבוד על חומר משלו, כאשר בשנת 75' הוציא את Electronic Realizations for Rock Orchestra. האלבום נחשב פורץ דרך בתחום, ומייד נמצא לו שימוש נאות כחלק מפס קול של מופע לייזרים בפלנטריום. כמו כן, האלבום זכה לתהודה רבה וגרר תגובות נלהבות ממאזינים ונגנים כאחד. רוב התגובות כללו שאלות לגבי האופן שבו הוקלט האלבום, והמכשירים המוזרים בהם השתמש:


אחד הדברים שייחד את הפרוייקט היה שהוא הוקלט בקואדרו (מה שמקביל למערכות הסראונד של היום מינוס רמקול מרכזי וסאב וופר), דבר יחסית נדיר וחדשני לאותם זמנים.



בתמונה: חברים טובים – פאסט ומודולר מוג 15.
בפינה הימנית של התמונה:
עטיפת האלבום השני, Sequencer פאסט, בדומה לנגנים אחרים בתחום, נתן פירוט של הכלים בהם השתמש, על המונחים הטכנים הבלתי שגרתיים, ובכללם כמה המצאות מוזרות כגון מכשיר בקרת המתח בתגובה גאלוואנית לעור שהוא פיתח. ראוי לזכור שבתקופה זו (74-75) סינתיסייזרים היו מכשירים אנלוגיים, מונופוניים (יכלו להפיק רק צליל אחד בו זמנית - לא ניתן היה לנגן אקורדים!), לא היו מחשבים אישיים בנמצא, וה- MIDI עוד היה רחוק שנות אור (הגיח לאויר העולם רק כעשור מאוחר יותר).


למרות מגבלות אלו, התוצר הסופי היה אלבום תזמורתי אלקטרוני מרשים לתקופתו, שזיכה את פאסט במחמאות אפילו מד"ר רוברט מוג עצמו. בעקבות האלבום הגיעה הזמנתו להצטרף להרכב הפרוגי "נקטר". איתם הופיע לתקופה במהלך אותו עשור.


האלבום הבא שהוציא, Sequencer, מגיע מהשפעה קלאסית ניכרת, כאשר ישנו אפילו עיבוד אלקטרוני לפרקים מתוך סימפוניית העולם החדש של דבוז'אק, וכן יצירות מקוריות שמושפעות בין השאר מיצירות בארוק. גם באלבום זה פאסט שילב פיתוחים שונים ומשונים שכנראה הבריח באישון ליל ממעבדה עלומה היכן שהוא בביצות ניו ג'רסי.



עטיפת האלבום Security של פיטר גבריאל לאחר הוצאת אלבום זה מקבל פאסט שיחת טלפון בה הוא מקבל הזמנה רשמית להצטרף ללהקה של מי שעד לא מזמן היה חבר בלהקת רוק מתקדם מאוד לא אנונימית - פיטר גבריאל. הצטרפותו של פאסט להרכב שכולל בין השאר את טוני לוין וג'רי מרוטה, הופכת אותו לשותף לעיצוב הצליל של גבריאל בשנים שלאחר ג'נסיס, ואחד האחראים להפיכתו של גבריאל למותג פופ פופולרי עם צליל ייחודי וחדשני, במסורת ה- New Wave ששטף את העולם באותן שנים.


פאסט היה זה ששידך לגבריאל מכשירים שונים כגון ה"פרלייט" (Fairlight CMI) וה"לין דראם" (Linn Drum) שבעזרתם הותיר גבריאל חותמת צליל ייחודית.

עשר שנות העבודה לצד פיטר גבריאל איפשרו לפאסט, לפרוץ את דרכו אל קהלים חדשים ולפתח את הצליל שלו בין השאר ע"י עבודה לצד אמנים מפורסמים ומוכשרים כמו רוברט פריפ, כמו גם לממן לעצמו קנייה של ציוד שבאותן שנים לא היה קרוב ללהיות בהישג יד לכל כיס.

בלהקתו של פיטר גבריאל. משמאל, פאסט והמקלדות.
מימין: הגיטריסט המיתולוגי של הקרימזונים תופס שוב את צד הבמה – רוברט פריפ.

עדות לתקופה

בכל אחד מהאלבומים משלב פאסט כלים חדשים, שיטות וטכנולוגיות שלא נוסו קודם, ובכך מהווים לפחות אלבומיו הראשונים סוג של סרגל אבולוציוני שמייצג את התפתחות שיטות העבודה האולפניות והטכנולוגיות שהיו אפשריות באותה תקופה קריטית של התפתחות בקצב מטאורי.


למעשה האלבומים היוו, בצד היצירה המוסיקלית, במה לניסויים שונים שביצע במכונות של אז. כך למשל ב- 77 משחרר אלבום בשם Cords. שמאופיין באוירה אפלה וגותית מצד אחד, ותעשייתית\ הזויה מנגד. באלבום ניתן לשמוע את אחד הניסיונות הראשונים של שימוש ב"גיטאר-סינתיסייזר", גיטרה חשמלית כמכשיר שליטה בסינתיסייזר, (וגם זה עוד לפני שה"מידי" בא לעולם...) על רקע מעניין של יחידת קצב המורכב מקליקים ותקתוקים של תדרי רעש.


באלבום זה ניתן קרדיט גם לרוברט פריפ על שעזר לו ליישם את עיקרון הפריפרטרוניקס – ע"י טריק שעושה שימוש בסליל שנע בין כמה מכשירי הקלטה, ניתן להקליט שכבות של לופים.


ניתן לומר עליו שהוא המוסיקאי הכי 'מדעי' בתחום, שלא חשש ואף היה נלהב להציג את תוצאות הניסויים שביצע ב-"מעבדה" שלו לעולם, אופי עבודתו התבטא בחקר מתמשך של הצליל האלקטרוני מבלי להתפשר על איכות המבנה המוסיקלי. באלבומו הרביעי, "גיימס" (Games) למשל, עשה שימוש ראשון באבטיפוס לסינתיסייזר דיגיטאלי. את זה ניתן היה לעשות רק במעבדות הפיתוח של חברת הטלפונים Bell (הסינתי הדיגיטלי הזול הראשון, ואחד הפופולריים היה הימהה Dx7 שהגיע לשוק רק בשנת 83).


לא ניתן להתעלם מהמיומנויות הטכניות של פאסט, כיוון שהן לוקחות חלק בתהליך היצירה שלו. כאיש טכני הוא הסתובב בחוגים של אנשי סאונד ואלקטרוניקה שהיו מקורבים לתעשיית המוזיקה. מעורבתו הבלתי פוסקת בצד הטכני איפשרה לו להיות מעורב גם בפיתוחים של כלי הנגינה והמכשירים השונים, ע"י שילוב הכלים הניסיוניים שבפיתוח בהקלטותיו, ובדרך זו, לתת משוב ליצרנים. כך היה מעורב בפיתוחם של כמה מהסינתים של מוג, כמו גם פיתוח ה"מידי" (צורת התקשורת בין כלים אלקטרונים שהיוותה מהפכה בתחום), ומספר תוכנות מוסיקה.

הקרב נגד הגיטרות (או האדם שמאחורי המכונה)

חשוב וראוי להדגיש שפאסט ביקש להוכיח נקודה מאוד חשובה לעולם, בנוגע לעניין שמהווה מעין סלע מחלוקת מתמשך מאז ומעולם כנראה בין מי שעוסקים במוסיקה אלקטרונית לרבים שסולדים ממנה: שזו איננה מוסיקה "קרה" כפי שניטען לא פעם (עד היום) בגלל השימוש האולטימטבי בטכנולוגיה, שמביא לביטוי והאדרה כביכול של המכונה על פני המרכיב האנושי.



על עטיפת המגזין "קיבורד"
כשזכה בתואר "מסנטז השנה" של המגזין ב- 83'. פאסט טען שהכלים הם נייטרלים, מן גולם שמבצע את מה שדורשים ממנו או מגדירים לו. הדבר תלוי במי שמפעיל את הציוד, או במילים אחרות, באופיו של היוצר. הוא טען שוב ושוב, שהיכולת להביע בגוון אנושי, חום ורכות אפשרית ולא פחות טובה, גם דרך מדיום אלקטרוני.


בכך המוסיקה שלו היוותה מעין הצהרה או אף קריאת תיגר על המאמץ לקטלג את הסינתים ומשתמשיהם כיצרני מוסיקה מלאכותית (בשני האלבומים הראשונים הוסיף בשולי העטיפה את ההערה "ואף אחד לא ניגן גיטרות...". זו מעין הפוכה ליציאה דומה של להקת קווין לגבי סינתיסייזרים. (באלבום "קורדס" המשיך לעקוץ בהומור צנוני: "סוף-סוף גיטרות...בערך").


עד היום הוא נחשב למומחה בתחומו בין יודעי הדבר והאנשים המקצועיים בתעשיית המוזיקה בארצות הברית. הוא עבד עם שמות גדולים בכל קשת המוזיקה: מברברה סטרייסנד וארט גרפונקל, דרך הפוג'יז ופורינר, ועד לאנני הסלם מרנסאנס ונקטאר. יאמר לזכותו שלמרות נוכחותו הרבה בקדמת הבמה, האיש נותר אדם חם, צנוע וחביב.

אלבומים ששווים הקשבה

	Electronic Realizations for Rock Orchestra – אלבום הבכורה מ- 75'. הצליל האלקטרוני גולמי, והיצירות השונות הופכות את האלבום למעין פורטפוליו ראשוני של פאסט. שווה להקשיב לו כיוון שהוא מאפשר הצצה למה שהיה באותה תקופה נדיר וחדש, ומהווה נקודת ייחוס למה שהתפתח אחריו. מי שאוהב הרבה מלוטרון ואלקטרוניקה מהימים שלפני שסורסרה ע"י אינפקטד מאשרום וחבריהם יאהב את האלבום הזה, ובייחוד את היצירה המונומנטאלית Warriors.
	Sequencer מ- 76'- השפעות קלאסיות מובהקות שכוללות הומאז' לדבוז'אק. גם כאן אין קונספט אחד שמאגד את כל היצירות, אך יש כאן פיתוח של הצליל הבוסרי מהאלבום הקודם. גם כאן, היצירה שסוגרת את האלבום ארוכה יחסית ומורכבת מאלמנטים שונים של יישום האפשרויות הטכניות שהיו בהישג יד.
	Cords מ-1977 – כפי שציינתי, אפל, מאיים, מוזר ומפחיד לעיתים, כמו פס קול למותחן טוב. השימוש בכלים ניסיוניים ומוטציונים תורם לצליל המוזר והייחודי של האלבום. כאן כבר מורגשת מיומנות של האמן בשליטה בכלי הנגינה שלו, כאילו ידע לכוון בדיוק לתוצאה הרצויה שרצה שהמפלצת תחת ידו תוציא, לא רע בכלל כשנזכרים שמדובר בהתעסקות בסבך של כבלים חשמליים (כשם האלבום- Cords ).
	Games מ- 79' – אחד האלבומים הראשונים, אם לא הראשון בתחום הרוק, בו מוקלט לראשונה סינתיסייזר דיגיטלי. היצירות באלבום הורכבו ונוצרו במהלך Soundchecks – בדיקות שעושים במהלך כיוון הכלים לפני ההופעה, במהלך מסע ההופעות של פיטר גבריאל ב-78'. התוצאה היא רוק אלקטרוסימפוני מעניין, עיתים על גבול הפופ, לעיתים מאוס מרוב אלמנטים, אך בהחלט פרוגי באופיו בשל המבנים המורכבים של היצירות.
	Computer Experiments Vol. 1 מ-1980. אלבום יוצא דופן מכמה טעמים: מי שמנגן פה איננו אלא תוכנת מחשב פרי פיתוח אחד מיצרני הסינתים של אז. פאסט מבצע את אחד הניסויים הראשונים בחיבור בין מחשב שליטה לבין סינתיסייזרים. כל זה קורה כשהעולם היה חופשי עדיין מהשתלטותם של מחשבים אישיים, ומייקרוסופט היו בסה"כ שני חננות זבי חוטם באיזה מרתף חסר חלונות (איזה משחק מילים יפה). שלוש יצירות אמביינט ארוכות ומיוחדות מרכיבות את האלבום המיוחד הזה.
	Audion מ-81' – קומפוזיציות לעידן הפוסט-מודרני, כך נכתב על העטיפה. בזמן שתנסו להבין למה לעזעזל הוא התכוון, ניתן להקשיב לצירוף מרתק של טיפוסי יצירות. כאן יש מעברים בין יסודות רוקנ'רולים דרך ניו ווייב ועד להשפעות הקלאסיות האופייניות לאיש וליצירתו.
	The Jupiter Menace מ- 82' - שמהווה פס קול לסרט בעל אותו שם, יש כאן קצב אחר וצליל שונה משאר האלבומים. לא מעט מוזיקה אלקטרונית ניסיונית. נשמעת גם השפעה ישירה של מלחינים מודרנים (הולסט – מאדים) ולא בכדי – יוצרי הסרט לא הצליחו לקבל אישור להשתמש בקטעים של הולסט, ופאסט התבקש לתרום מכישוריו ולתת חיקוי קרוב. התוצאה מעניינת. האלבום הזה גם סוגר פחות או יותר את העידן האנלוגי של פאסט.
	Semi-Conductor Vol.2 – אלבום אוסף שיצא במקור ב- '84, והכיל ייצוג די הגון לכל מה שהספיק באותו עשור וקצת של פעילות שנבלם באמצע שנות ה-80. אלבום כפול, מהנה מאוד שמכיל גם שני קטעי בונוס שלא מופיעים באף אלבום רשמי אחר, וכן מספר גרסאות של כמה קטעים שייחודיות להוצאה זו. אני ממליץ על אפשרות זו, כהכרות ראשונית עם האיש ועמלו.

עוד כמה שראוי להזכיר, אך לא ממש חובה להכיר

סוויטת מטרופוליטן (Metropolitan Suite) - אלבום מ-86' שהוא סוג של אח חורג לכל השאר; פאסט כבר עמוק בתקופת המידי, רוב הציוד בו הוא משתמש הוא דיגיטאלי, לכן הצליל הרבה פחות חם, ונשמעים כאן נסיונות מעט מביכים של שימוש בסינתיסייזרים לחיקוי כלים תזמורתיים אקוסטיים. ממש לא חובה.

חפצים משוקמים - Reconstructed artifacts - אוסף נוסף שיצא ב-2002, שמביא עשרה קטעים מובחרים בביצוע מחודש ודיגיטאלי לחלוטין. לדעתי זה מאבד את כל היופי. נחמד, לא יותר.


מאותו זמן ועד היום, (למעט אלבום אוסף מ- 2002 - עיבוד מחודש לקטעים מוכרים שלו), לארי פאסט לא הוציא אף אלבום סינרג'י עם חומר חדש. למה? לטענתו היה עסוק מדי בפרוייקטים של אחרים (מה שבהחלט נכון). רק היוצר יודע אם זו הסיבה האמיתית, אבל מה שבטוח זה שקומץ המאזינים הנאמנים ודאי לא איבדו תיקווה ומייחלים ליום בו יופיע אלבום סינרג'י חדש על המדפים, שיצטרף לרשימת פסי הקול למחשבות מעמיקות ותהיה לגבי טבעו של היקום.

מהזוית האישית

למוסיקה של סינרג'י התוודעתי בסביבות גיל 14 המחוצ'קן תוך כדי חיטוט אגרסיבי בספריית האלבומים של קרובי משפחה. כבר אז הייתי פריק די חזק של רוק מתקדם וגם מוסיקה אלקטרונית לא היתה זרה לי. אבל היה משהו אחר במוסיקה הזו שמשך את תשומת ליבי, ולימים גם השפיע רבות על סגנון המוסיקה שאני עצמי כותב. האלמנטים הקלאסיים שבוטאו באופן אלקטרוני הפכו את הדבר הזה לחיה מזן אחר, שלא כמו טומיטה וקארלוס, שבעיקר עיבדו יצירות קלאסיות פופולריות לביצוע אלקטרוני, ושלא כמו הפופ הקלישאתי לעיתים של ז'אן-מישל ז'אר או ואנגליס, האיש הזה ידע לעשות משהו שאחרים לא עשו לפניו: ביצוע אלקטרוני לתזמורת רוק.


ב-2002 היה לי הכבוד להיות נוכח בהופעה הראשונה של פאסט תחת השם סינרג'י מול קהל של מעריצים אירופאים, בפסטיבל אלפא סנטאורי למוזיקה אלקטרונית וספייס מיוזיק (בהולנד). היה מוזר לחשוב שלקח לאיש המופנם הזה כל כך הרבה זמן לצאת לסולו תחת הזרקורים.


דבר אחד בלט מאוד: בניגוד לשאר המופיעים בפסטיבל הזה שאחד אחרי השני ביצעו מופעי האדרה והקרבה למכונות הענק שהעלו לבמה, האיש הזה הגיע עם מערכת צנועה שכללה בסה"כ מקלדת, כמה מודולים ומחשב נייד. הוא עלה לבמה ועשה משהו שכל האחרים שהופיעו בפסטיבל (כמו רבים שעוסקים היום במוזיקה אלקטרונית) כלל לא עשו – הוא ניגן.


במעמד הזה ניתן התוקף החזק ביותר של מה שהאיש מנסה לומר כל השנים – שמאחורי כל מכונה מצוי אדם, ובו ורק בו תלוי אופיה של היצירה.


רשימת האנשים הצפויים להופיע בפסטיבל נירפסט 2008 מכילה שם אחד שמופיע יותר מ-30 שנה ברשימות הנגנים של לא מעט אלבומים של אמני פרוג ופופ. עם זאת, לארי פאסט (Larry Fast), וכן סינרג'י (Synergy) הפרוייקט הייחודי ופורץ הדרך אותו הוא מפתח מאז אמצע שנות ה-70 הם שמות עלומים וזרים לרוב מאזיני הרוק המתקדם.


כיוון שהתדירות בו יוצא פאסט להופעות נמדדת בעשרות של שנים, אני ממליץ לכל מי שהמוזיקה הזו עושה לו משהו, ושרוצה לחוות אספקט נוסף ומוזנח יחסית של פרוג, לנצל הזדמנות זו (ומי יודע עוד כמה כאלה יהיו) ולנסוע לראות את סינרג'י בהופעה חיה.


לרגל הארוע, שלפתי ממעמקי ההארד דיסק מאמר זה, שעליו שקדתי לפני כמה שנים בעניין. אז, כמו היום, הרגשתי שיש צורך מהותי לתקן עוול היסטורי, ושלאיש הצנוע והמופנם הזה מגיע להיות מוכר בקרב קהילת הפרוג היהודית הגדולה בעולם. גם 30 שנה אחרי, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא...לא?

• האתר הרשמי של סינרג'י


• האתר של עודד קאופמן - מחבר המאמר

אמנים ולהקות חשובים